באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

בשעה טובה ומוצלחת בא לסיומו פרויקט הסדרות האהובות. כשכתבתי ש"סדרות טובות באמת, כאלה שהגיעו בזמן הנכון ושלחו איזה חץ אל הלב, אין כמעט בכלל", לחלוטין האמנתי בזה. וכשהוספתי ש"לרוב, לכל אחד יש בערך סדרה אחת כזו, שהוא לא רק אהב לראות, אלא גם ממש חיכה לה יומיים קודם והלך איתה יומיים אחר כך. בערך, כי יכול להיות שיש גם שתיים, כמו אצלי", לא חשבתי שלמישהו יש יותר מזה.

אחרי הכל, כמה פעמים כבר קראתי פה, וגם שם, הערות על זה שאני כל הזמן רואה טלוויזיה. קאוץ' פוטטו. אז איך יכול להיות שלאנשים יהיו כל כך הרבה סדרות שישפיעו עליהם? אז זהו, מתברר שיש.

זה הזמן להפריך איזה מיתוס: מבקרי טלוויזיה בכלל, ולצורך העניין אני בתוכם, לא רואים הרבה יותר טלוויזיה מאנשים אחרים. הצפייה שלהם פשוט יותר מגוונת. זה שהם כתבו על הרבה סדרות, לא אומר שהם ראו את כולן: ברוב המקרים הם ראו את הפרקים ששלחו להם היחצנים, שהם בדרך כלל הפרקים הראשונים, ושם פחות או יותר זה נגמר. גם אם הם הביאו ביקורת משתפכת על איזו סדרה, זה לא אומר שהם ראו את הפרק השלישי שלה. אם הם כתבו ביקורת על הפרק האחרון לעונה, כנראה שהם ראו לפחות חצי ממנה.

אבל בכל זאת, גם להם יש סדרות אהובות. להם, וגם לי. וזה הרגע למשוך את הזמן, ולהציג את השתיים שעשו לי את זה יותר מכולן: "החיים האלה" הבריטית, ו"סיפורי סן פרנסיסקו" האמריקנית. את שתיהן הכיר לי מבקר טלוויזיה וחבר טוב, ולמרות שהוא נטש אותן אחרי פרק והמשיך את מלאכתו, אני נשארתי. "החיים האלה" הצילה אותי בלילות שבת מיואשים, רגע לפני שהתחלתי שבוע חדש וחזרתי ללימודי התקשורת שלי, שסחטו אותי נפשית והכניסו אותי לחרדות שאולי לא אמצא עבודה כי אני לא מכירה אף אחד בענף. "סיפורי סן פרנסיסקו" עזרה לי להבין שהחיים יכולים להיות הרבה יותר קלים ושמחים אם אני רק אתן להם, ולא, זה לא אומר לעשן ג'וינטים בקצב.

הסיפור שהכי מצא חן בעיניי מבין התגובות שלכם, שייך לאבי, שהתייחס לסדרה אוז: "הפרק האחרון של העונה האחרונה שודר מתישהו בחורף, עונה בה הספינינג שולת. הלכתי לשיעור (של מדריכה שהיתה פעם בתוכנית של דנה מודן, לחובבי הטריוויה), בידיעה שאצטרך לחתוך כמה דקות מוקדם כדי להספיק לפרק. השיעור היה טוב, אז ויתרתי רק על השחרור. בעודי בדופק 180, ירדתי מהאופניים, התנגבתי קצרות ויצאתי מהאולם. רק שמכיוון שאף חוש לא פעל אצלי, יצאתי מהאולם דרך קיר הזכוכית שליד הדלת. אפילו לביצ'ר מעולם לא כאב ככה". אאוץ'.

ועכשיו, לענייננו. ובכן, ברוב קולות נבחרה לסדרה האהובה ביותר:

סיינפלד! (יאדה, יאדה, יאדה. ומי כבר אכל אצל הסופ נאצי?)

למקום השני הגיעו: עמוק באדמה, הסימפסונס וחשיפה לצפון.

למקום השלישי: הסופרנוס, אוז ובנות גילמור.

יתר הסדרות שהוזכרו: סאות'פארק, היה היה, מנהרת הזמן, קרובים קרובים, חברים, הכי גאים שיש, רצח מאדום לשחור, טווין פיקס, האסיר, קריוקי (דניס פוטר), ניפ-טאק, 24, בית קטן בערבה, משתגעים מאהבה, פלורנטין, סקס והעיר הגדולה, עקרות בית מיואשות, מונדיי נייט פוטבול, דוסון קריק, בלשים בלילה, נד וסטייסי, מכושפות, מלאכים באמריקה, בוב ספוג, שולחן לחמישה, וויאג'ר, רובוטריקים, הצלף בפוני, באפי ציידת הערפדים, הפוך, פינוקיו/נילס/מרקו, שוטטות, דלגליש, חדר-מורים, תמונות מחיי נישואים, לארי סנדרס, המשרד, ורוניקה מארס, אריזה משפחתית (עם אלה ששכחתי הסליחה).

תודה לכולם על ההשתתפות, וכמו שאבא שלי אומר, נתראה בשמחות (או ביום ראשון, מה שיבוא קודם).