באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"לכשכש בכלב", שישי 22:15, ערוץ 1

כשהיינו סטודנטים לתקשורת קיבלנו רשימה לא כל כך מסודרת של סרטים שכדאי לנו לראות כדי להרחיב את מבטנו על עולם התקשורת וההשפעות שלו. לא זכור לי ש"לכשכש בכלב" היה אחד מהם, אבל אולי זה רק מפני שיש לי זיכרון קצר שמצליח להכיל כרגע רק את "כל אנשי הנשיא" על פרשת ווטרגייט עם דסטין הופמן ורוברט רדפורד, והסרט על השדרן שמחליט להתאבד בשידור חי בשביל הרייטינג.

בכל מקרה, "לכשכש בכלב" בהחלט ראוי להיכנס לרשימה הזו. למרות שלכאורה הוא עוסק בהתנהלות בזמן מערכת בחירות לנשיאות ארצות-הברית, למעשה הוא ממחיש את תפקידה של התקשורת בהתוויית מציאות. כלל האצבע הוא "אם אני רואה את זה בטלוויזיה - זה אמיתי", ולך תפריך אותו. קצת מזכיר לי את אמו של הרוצח עדן נתן-זאדה שאמרה לגיל ריבה שהיא לא מאמינה שהבן שלה רצח כי עובדה שזה לא צולם, והפוגרום בו כן צולם ולכן זה כן אמיתי.

עם הכלל הזה הולכים היועץ קונרד ברייאן (רוברט דה נירו) והמפיק סטנלי מוץ (הופמן), כשלצדם אשת הקשר לממשל וינפריד איימס (אן הייש). תוך שניות הם יכולים להעביר הוראות לדובר הבית הלבן שנמצא בשידור חי, תוך שעות הם יכולים לברוא מלחמה פיקטיבית לגמרי - והכל כדי להוריד מראש החדשות את העובדה שילדה בת 13 שביקרה בבית הלבן במסגרת פעילות של הצופים מאשימה את הנשיא בהטרדה מינית. אחרי הכל, מדובר בשבועיים לפני הבחירות, ואסור לתת לאחוזי התמיכה בנשיא להידרדר, שלא לומר להתרסק.

הצילומים לסרט, כמה מפתיע, נערכו בעיצומה של פרשת מוניקה לוינסקי. יותר מזה, הופמן ודה נירו פגשו אז את ביל קלינטון לארוחת ערב. הנשיא דאז ניסה להתעניין בסרט שהם מצלמים, והופמן המציא על המקום תסריט שלא היה ולא נברא. "זה היה המשחק הגדול ביותר בקריירה שלי", הוא אמר אחר כך. ובכן גם המשחק בסרט עצמו לא היה משהו קטן: הופמן היה מועמד עליו לאוסקר (אבל ג'ק ניקולסון זכה על "הכי טוב שיש").

הפתרון שהופמן הוגה הוא מלחמה טלוויזיונית עם אלבניה. הוא מגייס לצדו מלחין מליגת-העל שימציא שיר פטריוטי מלחמתי, ומעצב אופנה ("מלך האופנה") שאחראי על כל האספקטים הויזואליים. ב-VTR הראשון שהחבר'ה מכינים נראית נערה אלבנית נמלטת מכפרה שנכבש בידי טרוריסטים. למותר לציין שהנערה אינה אלבנית, אין כפר, אין בו בתים בוערים, אין שם גשר, והיא לא באמת אוחזת בחתול אלא בשקית חטיפים שמוחלפת אחר כך בחתול לבן, בהתאם לבקשת הנשיא. אבל זה עובד מצוין על הציבור.

אחרי שה-CIA עושה להם תרגיל ומודיע שהמלחמה נגמרה, מחליט המפיק הכל-יכול להמציא גיבור מלחמה שנשאר מאחורי הקווים וצריך להחזיר אותו הביתה. כך נולד החייל סמל שומן (Schumann), כך נולד שיר "ישן" משנות ה-30 שמדבר על "old shoe" (באנגלית זה נשמע אותו דבר), כך כולם קושרים נעליים ישנות וזורקים על עצים, עמודי חשמל או מגרש כדורסל, בתור הזדהות.

בזמן שווינפריד עסוקה בלבדוק שהכל פוליטיקלי קורקט ובהתאם לחוקים (הנשיא לא יכול להרשות לעצמו שמי שיציל את החייל יהיה מהגר לא חוקי! תביאו מייד שופטת שתהפוך אותו לאזרח ארה"ב!), סנטלי וקונרד עסוקים בלהתלהב מהיצירה של עצמם. האמת? לי זה עשה חשק להפיק איזו מהומה רבתי במקום העבודה שלי, או לפחות לעבוד על הפצת שמועה ולראות אם היא חוזרת אליי...

ומה נשיא ארה"ב חושב על זה? לא ידוע, וגם לא ממש אכפת. למעשה אין תמונת פרונט אחת שלו בכל זאת, הוא הרי לא הפוקוס, הוא עוד שחקן בהצגה ששמה "הבחירות". מספיק לדעת שהוא קיים, לא חייבים לראות אותו. בדיוק כמו שמספיק לדעת שהחייל שומן קיים, לא צריך לשמוע אותו או לדבר עם משפחתו. ולמי אכפת שבעצם מדובר באסיר שישב 12 שנה בכלא בגלל שאנס נזירה.

עכשיו תנסו לחשוב מתי בפעם האחרונה הפעילו עלינו מניפולציה כזו בישראל. או יותר טוב: מתי לא.

"לכשכש בכלב" (Wag the dog), ארה"ב 1997. 97 דקות. במאי: בארי לוינסון. שחקנים: רוברט דה נירו, דסטין הופמן, אן הייש, דניס לירי (מלך האופנה) וויליאם אייץ' מייסי (חוקר ה-FBI). הכנסות ברחבי העולם: 64 מיליון דולר (יחסית סביר. סרטים פוליטיים לא ידועים כהצלחה קולנועית גדולה. פחות מזה סרטים על תקשורת).