באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

פלורנטין. נקודת האור היחידה

"נפרדים מטלעד", כל סוף השבוע, ערוץ 2

אולי תגידו שיש לי לב מאבן, ושאני בחורה קרה, אבל אני ממש לא מצטערת על לכתה של טלעד. אם להסתמך על לוח המשדרים האחרון של הזכיינית הירושלמית, הרי שמלבד סדרות הרכש לא היה שם שום דבר שאני ממש אתגעגע אליו או אצטער על לכתו. הדברים הטובים הסתיימו כבר מזמן, הפקות כמו "ארץ המתנחלים" יכולות להגיע לשידור אצל הזכייניות האחרות או בערוץ 10. אפילו "עובדה" כבר הפסיקה לעניין אותי מזמן, ובכל מקרה היא ממשיכה אצל הזכיינית קשת.

אבל מה, דווקא הערב בהנחיית גידי גוב היה נחמד לפרקים. זה לא היה בגלל טלעד. זה היה בגלל גידי, שמייד העלה לי זיכרונות מימי ירושלים שלי, ואיך שכולם בצבא התלהבו מדיסק הדואטים של "לילה גוב" שהיה אז להיט. האורחים שלו על הספה, למשל, לא היו ממש מעניינים. רק ענת וקסמן שעשתה שטויות עם המחשוף שלה, על גבי מסך פלזמה, הצילה את המצב. ואייל פלד נראה כל כך אומלל אחרי שגיל חובב לקח לו סטופר, והודיע שהוא עבר ב-25 שניות את הזמן שהקציבו לו. פלד ממש נחרד מזה שיחתכו את הדברים הכנים שלו בעריכה, כאילו שמישהו יכול לעשות לך את זה כשאתה הבן של עוזי פלד. וגם פייר, לא היתה סיבה, זה רק חובב שהיה שחצן מגעיל כהרגלו.

חוץ מזה, הערב היה משמים, מייגע ואיטי, ממש כמו הזכיינית הירושלמית. עד שהגיעו שחקני פלורנטין, זאת אומרת. קארין אופיר, עדי טרר, אבשלום פולק, אורי בנאי, ניר פרידמן ואיילת זורר על הפלזמה, נראו כמו הדבר התוסס היחיד שאי פעם יקושר עם המושג "טלעד". קרין היתה הכי מעודכנת במה שקורה לכולם, והכי עשתה שמח, ניר פרידמן הכי קול, טרר מגניב גם אחרי החזרה בתשובה, והשאר פשוט ניסו לעמוד בקצב. הקטעים שהוקרנו שוב הביאו לי נוסטלגיה - למחרת הצצתי "לדקה" בפרק של הסדרה, ונשארתי לעשרים - ואפילו הביצוע הגרוע של ניר ואורי לשיר הנושא של הסדרה "מכה אפורה", לא הצליח להרוס את המצב-רוח.

אחר-כך, ב-23:15, שודרו כמה מהמערכונים הבלתי נשכחים של החמישייה הקאמרית. למשל זה המיתולוגי שבו קרן מור ומנשה נוי מספרים על זה שעוד באירופה הוא היה סקפטי... הוא היה, חרא של בן אדם! והיה לו חזון. חרא של חזון! או, למשל, השומרים במוזיאון שצועקים, מעשנים ומשתינים מאחורי הפסל, אבל לוחשים כששואלים אותם איפה השירותים. או החבורה שלא מפסיקה לשיר גם אחרי שיורים עליה.

כמובן שהיו גם כמה גגים ששכחתי או שלא ראיתי בכלל, או שלא הבנתי מה טוב בהם גם בפעם השנייה, אבל למה להרוס את הנוסטלגיה בדיבורים לא יפים. ובדיוק בגלל זה אני לא אזכיר את ההחייאה האומללה שהחבר'ה הירושלמים של טלעד ניסו לעשות במהלך כל הסופשבוע ל"חרצופים".

את החלק השני של הפרידה מטלעד, ששודר בשבת, כבר היתה לי פחות סבלנות לראות. עם כל הכבוד לזוגיות של דובי וירדנה, ולבדיחות הקרש של אמנון לוי, לבחורה יש דברים יותר מעניינים לעשות. ומי שמתגעגע לטברנה של פרנס, בעיה שלו. אחרי הכל, גם ירושלמים צריכים לדעת לגמור.

רייטינג: בשישי 16.8% מקום עשירי בדירוג השבועי, בשבת 18.3% מקום שביעי בדירוג השבועי