באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"זה הזמן", שלישי 21:00, ערוץ 10

יכול להיות שהייתי צריכה לרקוד אתמול עם כוכבים בערוץ 2, אבל ממש לא התחשק לי. מה לי ולריקודים סלוניים, מה לעם ישראל ולריקודים האלה. אולי אני אחפש את התשובות בשבוע הבא, אבל אתמול העדפתי להיצמד לעמנואל רוזן (לא פיזית, חלילה) ול"זה הזמן". טוב, כמעט להיצמד: הכנתי אורז במקביל לשחיתות התורנית.

אבל יותר משחיתות, היו אצל עמנואל אייטמים שגרמו לי להתעצבן שוב על מדינת ישראל ויושביה. למשל, משטרת ישראל שפיטרה נשא איידס, וכמוה גם רשת ארומה שפעם הייתי חביבתי ולא עוד, אחרי שפיטרה בחור שקידמה למנהל משמרת שנייה אחרי שסיפר למעסיקים שהוא נשא. רק בחור אמיץ אחד הסכים להתראיין בשמו ובפניו מול המצלמה, וגם הוא ידע: אחרי שזה ישודר יפטרו אותו. מרגיז.

מרגיז אבל פחות הוא מה שקרה עם הספר "חגי ישראל, ישן וחדש" מאת שמואל בן ארצי, שיצא בהוצאת משרד החינוך. ממתי משרד החינוך מוציא ספרים? מזמן שהאחראי במזכירות הפדגוגית של המשרד הוא איש סודו של ביבי, בעלה של שרה, הבת של שמואל. כן, כן, כשאתם שוכבים עם ספר אתם קמים בבוקר עם ביבי. או משהו כזה (רק שלא תאשימו אותי בפדופיליה). אגב, עורך הספר קיבל מהמשרד 200 אלף שקל טבין ותקילין. אז שלא נתעצבן?

כדי להרגיע את העצבים הגיע אייטם על הזמר החרדי גד אלבז, בן 23 ונראה מצוין. מתברר שהרבנים לא אוהבים את זה, במיוחד לא הרב דרעי מבאר שבע, אח של אריה דרעי, שבני אלבז שר לו את השיר "הוא זכאי", ושגד אלבז הוא הבן שלו. עולם קטן, מה אני אגיד לכם. ממש כמו אצל ביבי ושרה.

אחרי האתנחתא הקומית חזר רוזן לעצבים הרגילים: מתנחלים-לשעבר שלא יכולים להוציא את בגדי החורף שלהם מהמכולות שבידי צבא ההגנה לחומוס. אף פעם לא הייתי פרו גוש קטיף, אבל זה לא אומר שהמפונים מהגוש צריכים לסבול עכשיו, או לשמוע הסברים אידיוטיים על ענייני ביטוח או על זה שיש 24 מכולות שלא אותרו.

בשביל תוכנית ראשונה, אלה לא אייטמים מי יודע מה. אולי כשמכינים אורז זה לא נורא, אבל כשיושבים מול המסך בריכוז זה לא מחזיק צופים. בטח לא כשממול יש את הרקדנים האלה של ערוץ 2, ואת אולפן ליגת האלופות (האופציה שחביבה על עמנואל, אני חושבת). הפרומואים, מצער לומר, היו הרבה יותר חזקים מהתוכנית עצמה. זה הזמן להצדיק אותם.

רייטינג: 5.2% (אומלל, אבל צפוי)