באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

טקסי פרסי ה-MTV, חמישי 22:15, ערוץ MTV

יש המון טקסים בעולם, אבל רק אחד אני אוהבת במיוחד. קוראים לו טקסי פרסי ה-MTV של אירופה, והוא מתקיים כל שנה בעיר אירופית אחרת. בדרך כלל יוצא לי להיות באירופה זמן קצר לפני הטקס, בשנה שעברה אפילו יצא לי להיות בברצלונה העיר המארחת, ותמיד זו חגיגה גדולה. יש כאלה שמוזיקה לא מעניינת אותם, או שכבר מזמן עברו ל-VH1, אבל בשבילי, הטקס הזה ממשיך להיות ערב מיוחד.

השנה הטקס נערך בליסבון, שהיא אחת הערים האירופיות הכי מקסימות שרציתי להיות בהן וגם הצלחתי. השנה האחרונה היתה שנה טובה לליסבון, שגם אירחה את גביע אופ"א, גם מארחת את טקס פרסי ה-MTV, וגם הפכה ליעד תיירותי מועדף על רוב העיתונים והמגזינים, ובראשם הניו יורק טיימס. בקיצור, הטקס שהתנהל אתמול שימח את לבי לפחות פעמיים עוד לפני שהתחיל.

הפעם השלישית היתה עם ההופעה של מדונה, שפתחה את הטקס. תשמעו, האישה בת 46, יש לה גוף פצצה, והיא עדיין מסוגלת לקפוץ על עקבים (קצת מתנשמת, חסר לה אוויר למסכנה, אבל קופצת)! אומנם נבצר מבינתי מה זה הטרנד החדש ללבוש בגד גוף סגול/ורוד שהתחת מציץ ממנו, אבל היי, זה השואו, ולמה להתווכח. וחוץ מזה, זה עדיף על ריקוד הבנות האומלל שהיה אחר כך במסווה של איזה שיר ביזאר שלא הצחיק בכלל.

הפרס הראשון היה פרס האלבום, אבל לי לא היה מושג למי הוא הלך, כיוון שבדיוק התקשרה אליי חברה טובה שאני מכירה מגיל שנתיים בערך, והודיעה שבן זוגה היקר הציע לה נישואים. שזה כמובן הרבה יותר משמח מהכל ביחד. במיוחד שזו החברה הראשונה שלי שמתחתנת. ושאתמול גם היה היומולדת שלה.

כך שלפרס הפופ שהלך לבלק אייד פיז הגעתי אאוט אוף פוקוס, אבל בהחלט הצלחתי לתפוס את הפרצוף המבואס של רובי ואת ההתלהבות של חברי הלהקה. באופן מוזר את הפרסים קיבלו ממש מטר מהקהל, על הרצועה היוצאת מהבמה, כך שנוצרה אווירה עממית של ג'וי והפינס. האמת, מגיע לפורטוגלים. לפני כמה ימים שמעתי אחד מהם אומר שזמרים מחו"ל כמעט לא באים אליהם אף פעם, ולכן הם כל כך מאושרים מקיום הטקס בליסבון. אז למה שלא ייהנו ממנו עד הסוף.

אווירת החינגה המשיכה גם כשקולדפליי המעולים עלו להופיע. הייתי מוכנה להישבע ששמעתי את המנחה קורא להם גרין דיי, אבל בגלל שחצי שעה קודם כריס מרטין המלאך אמר שהלהקה מופיעה בין מדונה לגורילז, ידעתי לצפות לו ולחבר'ה שלו. אחר כך התברר שהטעויות בהצגת האמנים היו בכוונה. לשמחתי, הלהקה ביצעה את השיר האהוב עליי מהדיסק החדש, שמתנגן אצלי קבוע באוטו, white shadows. באיזשהו שלב מרטין לקח סלולרי של מישהו מהקהל ופשוט צילם את עצמו בוידאו מופיע במשך זמן ממושך, ואז החזיר את המכשיר למאושר בר המזל. זה הולך להיות קליפ שירוץ הרבה זמן על מסכי הערוץ.

המנחה, בארוט (סשה ברון כהן, יהודי וידיד של מדונה), היה בחירה גרועה ברמות על, כמו הרעיון האידיוטי לצחוק על ריקודי עם קזחסטנים. לא מבינה את ההומור הזה, וגם לא רוצה. במקום הגורילז הוא הזמין לבמה את הבנות ששואלות האם לא היית רוצה שהחברה שלך תהיה שווה כמוני, ואני ישר ניצלתי את זה לאוורור השרירים. לספה חזרתי אחרי שהוא צעק "קבלו את שקירה", רק כדי לגלות שלבמה עלו - סוף סוף - הגורילז. כן, עלו: החבר'ה שמו על עצמם תחפושות של דמויות מנגה יפניות, והתחילו לנגן ולשיר. במקום לחשוב מי מסתתר מתחת, הרהרתי בפרצוף האומלל של כריס מרטין כשגרין דיי לקחו לו את הפרס.

בשלב הזה כבר אפשר היה להצביע על המאפיין הברור של הטקס: הופעות מעולות וזכיות תמוהות, שגררו עמן יותר מדי פרצופים מאוכזבים. גדולים על הבמה, ואנושיים במציאות. בדיוק החומרים שמהם עשוי טקס טוב. אלמלא הוא היה נמרח עד רבע לאחת בלילה אפשר היה לקרוא לו מושלם. גם ככה, הלכתי לישון עם חיוך על הפנים.