באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"הסודות הגדולים של הביטלס", חמישי 23:20 ושישי 18:25, ערוץ 8

למה מי שמחזיק ביד סרט על הביטלס ביום השנה ה-25 להירצחו של ג'ון לנון, משבץ אותו בשעת לילה כה מאוחרת? כדי שהצופים של "מסך הזהב" יעברו אליו, או בגלל שהוא יודע שזה סרט דרעק?

איכשהו, האפשרות השנייה הרבה יותר הגיונית. כי אם רוצים לזכור את ג'ון לנון, רצוי שבקומוניקט לא יקראו לזה "יום השנה ה-26", ושימצאו סרט שבאמת מעורר עניין (ביס דוקו ישמחו להסביר להם מה זה "עניין"), ולא שעמומון שתכליתו ראיונות עם אנשים ששמחים שהביטלס התפרקו, כי זו הנקמה שלהם במי שזרקו אותם לעזאזל. הם כמובן מעמידים פנים שהם שמחים להיזכר, אבל האמת היא שהם פשוט שמחים שמישהו זכר שהם קיימים ושם להם מצלמה מול הפרצוף כדי שהם יוכלו לשפוך את השטויות שלהם אצלו ולא אצל הפסיכולוג.

בתיאוריה, זה היה יכול להיות צהוב משובח: סודות מאחורי הקלעים, אורגיות, סמים, וטיפ'לה רוקנרול. אבל בפועל, זה מתחיל עם הסיפור הרגיל על איך ג'ון ופול נפגשו בגיל 15, ואחר כך פול פגש את ג'ורג' באוטובוס מס' 86, בדרך לבית הספר. ואז ג'ון פגש את פיט בסט במכללה לאמנות בליברפול, והציע לו להיות המתופף. נחשו מה? הם היו ממש גרועים בהתחלה. הנה הקלטה מ-1960. תשמעו כמה שזה מזעזע!

ומה עם כל השירים היפים? נו צ'אנס, בייבי. אפילו לא שיר אחד של הביטלס לאורך כל הסרט. הקריין אומר שהחבר'ה הקימו חברה ששומרת את כל הזכויות שלהם בקנאות. שזה, במילים אחרות: לא הצלחנו לשלם להם, או שהם לא הסכימו למכור לנו. בכל מקרה, נון גדול לסרט.

איפה הסמים והסקס? הנה הם מגיעים, היישר מרובע החלונות האדומים בהמבורג, לשם עברה הלהקה. "אני חושב שכולם היו מסוממים כמעט כל ערב", אומר בעל המועדון שבו הם הופיעו. "לא היה להם כסף, אז היינו הולכים לגנוב גרביים", מספר זמר עבר שגר איתם בדירה בהמבורג. והברמנית הקשישה נזכרת שהיו גם מציצות. הה! שלא תגידו שלא מקבלים פה חומר טוב!

אבל בסוף החיפושיות חזרו לליברפול. ואז בריאן אפשטיין, שהוא הומו לא-מוצהר, חובב סקס אלים ודלוק על ג'ון לנון, מחתים אותם. בתמורה, הם זורקים את פול בסט, ולוקחים את רינגו סטאר. הנימוק: בסט מתופף טוב, רינגו ביטל טוב. תחשבו לבד מה זה אומר. בכל אופן, על ההתחלה בריאן ממציא כלל שלפיו אם מישהו (מישהי) מאיים בתביעה מינית או אישית על אחד מחברי הלהקה, משלמים לו כדי לשתוק. ובעדינות: יש מלא בחורות שצריך לנפנף, חלקן אולי נכנסו להיריון, ועכשיו יש הרבה ילדי ביטלס בעולם, הרבה יותר ממה שאנחנו מכירים. "אני בעצמי חילקתי המון צ'קים", אומר אחד המרואיינים.

תארו לכם שזה היה הסרט, "ילדי הביטלס האבודים"? היה יכול להיות אדיר. שוס שיזעזע את העולם. אבל איפה לעזאזל מוצאים אותם, ואיך מוכיחים, ומי צריך את הסיבוך הזה. אז עדיף פשוט לשלוח הצהרות לאוויר, ולקוות שמישהו יתעורר לבד. ואם כבר הצהרות, אז בואו נתעסק עם המתים: כמה ימים אחרי שג'וליאן לנון נולד, ג'ון עלה עם בריאן על מטוס לברצלונה לחופשה פרטית ומאוד גאה. כזה היה ג'ון שלנו.

אך זה נגמר? ג'ון ופול דיכאו את כל היצירתיות של ג'ורג', שלא יהרוס להם את התהילה. הלהקה הפסיקה להופיע, בריאן התחרפן, ניסה להתאבד, ובפעם השנייה גם הצליח. הוא היה אז רק בן 32. החבר'ה הקימו את "אפל", נסעו להודו עם החברות, חזרו לאנגליה וזרקו אותן, פול התפרפר חופשי, וב-1969 נשא לאישה את לינדה. זמן קצר אחר כך ג'ון נשא את "הנקבה היפנית". הם עברו לארה"ב, הוא נטש אותה בניו יורק ועבר עם העוזרת שלו מיי פאוס ללוס אנג'לס. הוא היה מאושר, היא היתה מאושרת, הביטלים האחרים באו לבקר, היו דיבורים על איחוד, אבל אחרי שנתיים הג'וי וההפינס נגמר, ג'ון חזר ליוקו ולניו יורק, והכל התפוצץ. איך אומרים בספר ילדים ידוע? זה סופו של כל בלון. גם של הסרט, תודה לאל.

וגם: מישהו טרח להעלות את כל הטענות הללו בצורה גרפית משכנעת.