באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"שמש נצחית בראש צלול", שלישי 21:30, ערוץ הוט דרמה

בחור עם קופסת דגני בוקר ובחורה עם מזוודת טרולי עומדים ליד מעבר חצייה, בסמוך לבית קפה אופנתי, ומחכים שהרמזור יתחלף לירוק. המכוניות נעצרות. הם עוברים, המזוודה שלה עושה קצת רעש. במעבר החצייה השני, הצמוד, עדיין אור אדום. אחר כך הוא ימשיך לצעוד ישר, והיא תפנה שמאלה.

נהג מונית יאט את נסיעתו, בטח חושב שהיא תשמח לנסוע איתו. אבל היא ממש לא מעוניינת. היא פונה ימינה, לעבר מגרש החנייה. עוד עשרה מטרים, והבחור עם דגני הבוקר מופיע. גם הוא הולך לאותו כיוון. הוא הקדים אותה רק במטרים ספורים, היא מציינת לעצמה, זה בטח לא בגלל שהדרך שלו יותר קצרה - אלא בגלל שבחורים הולכים הרבה יותר מהר.

הם עוברים את מגרש החנייה, ויורדים לעבר הרחוב. הוא חוצה את הכביש ראשון. מעניין לאיזה רכב הוא ייגש היא שואלת את עצמה. ומייד מחייכת: הוא חונה בדיוק אחריה. דגני הבוקר עוברים למושב הקדמי שליד הנהג. המזוודה נכנסת לבגאז'. הוא היה שם קודם, אבל נותן לה לצאת ראשונה מהחנייה. כעבור שניות אחדות הוא נעלם לה. כנראה שהם נוסעים בדרכים שונות.

(אוטוביוגרפי מהחורף שעבר, ימים אחדים אחרי צפייה ראשונה בסרט)

"שמש נצחית בראש צלול" הוא על שני אנשים כביכול בדרכים שונות, אבל לא בגלל שהם כל כך שונים אלא כי ניתוח מוח מיוחד - כמעט ייחלתי לו לרגעים ספורים - גרם להם לשכוח שהם שייכים לאותה דרך, ואז להתאהב מחדש. כנראה שאת האהבה אף ניתוח לא יכול לנצח. מדובר בסרט מקסים, אם נשארו עוד כמה אנשים שזקוקים להמלצה. ג'ים קארי, שמגלם את ג'ואל באריש שוב מוכיח שיש לו את זה גם כשהוא לא מצחיק, וקייט וינסלט שמגלמת את קלמנטיין היא השחקנית האהובה עליי בשנים האחרונות. גם בשיער כחול. אולי בעיקר.

ובינתיים מתנגן לי בראש שיר הסיום, Everybody's Got To Learn Sometime, כנראה של הקורגיס. אולי גם אני אלמד יום אחד.

"שמש נצחית בראש צלול" (Eternal Sunshine of the Spotless Mind), ארה"ב 2004. 110 דקות. במאי: מישל גונדרי. תסריט: צ'רלי קאופמן. שחקנים: ג'ים קארי, קייט ווינסלט, טום ווילקינסון, קירסטן דאנסט, אלייז'ה ווד, מארק רפאלו.

(הסרט ישודר גם היום ב-16:00)