באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"חמש עם רפי רשף", רביעי 17:00, ערוץ 10

אתמול העלו בקשת ערב חדש: עובדה, ואמא'לה. לכאורה, must לכל מבקר טלוויזיה. אבל אני, היתה לי אג'נדה אחרת: עובדה לא מעניינת אותי, בוודאי לא אחרי שהשתפנו שם עם התחקיר על ישראייר; אמא'לה משובצת מול כתב פלילי המצוינת, ואני לא מחליפה סוסים מנצחים כל כך מהר, גם אם הם בערוץ 1. אחר שאייל שכטר נמוג לי מהמסך לא היה אכפת לי לצפות בסרט מאחורי הקלעים של נרניה, שהיה מהנה ביותר. אולי אני אפילו אראה בעקבות זה את הסרט.

בכל אופן, התוכנית לי אתמול היתה "חמש עם רפי רשף", שהדבר הכי מצער לגביה הוא שאני כמעט אף פעם לא בבית בשביל לראות אותה. חמש אחר הצהרים זו שעה יפה, אבל קצת מוקדמת בשבילי. אפילו אתמול הייתי צריכה להקליט את התוכנית בשביל לצפות בה - במקור זה היה ליתר ביטחון, בדיעבד זה היה הכרחי - וזה לא משהו שנהוג לעשות עם תוכניות אקטואליה. אפילו לא במקרה של וידיאומטית כבדה כמוני.

האמת, היתה יופי של תוכנית. אומנם בהתחלה רפי נראה קצת רדום וטובע בכיסא, אבל בהמשך הוא נזכר שפה זה לא אולפן רדיו, והתיישר. אז מה היה שם? כל מה שצריך לפי הנוסחה: אקטואליה קשה, אקטואליה רכה, איזי גואינג, אם אפשר אז חו"לי, ומזג אוויר. לא צריך יותר מדי VTR, מספיק שיש אנשים מעניינים שידברו. אם זה עובד ברדיו, אין סיבה שזה לא יעבוד גם כאן. כן, רפי עושה רדיו מצולם, והרדיו הזה הצטלם אתמול טוב.

בייגה שוחט ואלון בן דוד נתנו את הצד הרציני של הפוליטיקה והביטחון. חברת הכנסת עם הכהונה הקצרה ביותר בישראל (אני לא סגורה על זה), פנינה רוזנבלום, הייתה קו התפר שבין הרצינות לשעשוע - היא כמובן רצינית לגמרי, כך גם השאלות של רפי, אבל הצופה נותר משועשע. אין מה לעשות, פנינה זו פנינה ("עשיתי שאילתה").

את פינת האקטואליה הרכה מילא הקמפיין המוצלח נגד הפרעות אכילה, שנולד ביוזמתו של הצלם וסוכן הדוגמנים עדי ברקן (את תחילתו של הקמפיין אפשר היה לראות בסרט על ברקן ששודר בערוץ לפני חודשים אחדים). ברקן הגיע לאולפן יחד עם טניה אולואה, שעד לפני ארבעה חודשים שקלה 32 ק"ג, והיום שוקלת "45-46 קילו", שזה גם מעט מאוד. ברקן אומר שהיא צריכה להעלות עוד שני ק"ג, לדעתי היא צריכה להעלות יותר, אבל היא בעיקר מעוניינת לחזור לרקוד, כמו פעם. השיחה איתה מתנהלת ברהיטות, ואין אלא לקוות שהיא תצליח ולא תישבר.

אחר כך מגיע תורם של האייטם החו"לי והשיחה הנונשלנטית: 115 לווייתנים התאבדו על חוף הים של ניו זילנד, 100 מהם הצליחו להציל ולהחזיר למים. התמונות של פעולות ההצלה היו לחלוטין מרגשות, סופסוף סיבה טובה לכך שמדובר בתוכנית טלוויזיה ולא תוכנית רדיו. הפרשנות הגיעה מכיוונה של חוקרת הדולפינים מהמרכז לחקר יונקים ימיים, שרה-לי גרנית (בראש עבר לי ג'ורג' קוסטנזה...).

גרנית התעקשה שלא מדובר בהתאבדות אלא בהחפה, מלשון חוף, ושלא צריך להאניש כל דבר - לא קנתה אותי. גם לא הרעיון שהיו כמה לווייתנים חולים, והלהקה פשוט ליוותה אותם לחוף. למרות כל ההסברים, אני עדיין לא סגורה על התשובה לשאלה למה לווייתנים מתאבדים על החוף, ואפילו גרנות הודתה שהמדע לא מצא תשובה מדויקת.

גם מקומו של דני רופ לא נפקד: אחרי הכל, הקור משתולל בניו יורק, וגם עובדי התחבורה הציבורית לא טומנים את ידם בצלחת, ושובתים זה היום השני. וזה כבר תירוץ מצוין לדבר עם איתן שוורץ "המסכן" שהלך הרבה בלוקים ברגל. צחוק פה צחוק שם, התחייבות לסופה בסוף השבוע - אח, כמה שאני אוהבת חורף - והופלה, הסתיימה לה שעה. יכול להיות שהיה שווה להקליט למרות הכל.

רייטינג: 5.3%