האולפן הפתוח מבוקר ועד ליל, בכל הערוצים ובכל המקומות - כלומר אי אפשר לצאת מהבית בלי למצוא בית עסק עם טלוויזיה פתוחה - כמו גם חרושת השמועות העצבנית שרצה בכל רחבי ישראל, מרתון קטן עליה, הפכו את את השפיות לעסק די רעוע. אופטימיות היא כבר מזמן לא חלק מהעסק, אפילו שמיקי חיימוביץ' מסרבת לשמוע בכלל את האפשרות שראש הממשלה אריאל שרון לא יעמוד לו כוחו. "עדיין קשה לי לדבר על זה!", היא נזפה לפני דקות אחדות ברופא שבאולפן, שניסה להיות ריאלי.
אתמול בערב כבר לא היו לי כוחות לטלטלה הזו, ועברתי לניקוי מוח קל בן חצי שעה: התוכנית דוקו-סלב בערוץ הבידור הישראלי. הפעם סבבה התוכנית סביב מעצב השיער והמאפר מיקי בוגנים. לא היה שם שום דבר חדש באמת שלא ידעתי כבר קודם - ולא בגלל שאני עוברת ליד המספרה שלו כמעט כל יום (מישהו יודע כמה הוא לוקח על תספורת פלוס גוונים?).
דרך ארוכה ומלאת אמביציה עבר בוגנים, שהחיים לא באו לו בקלות. מאז הניצחון של דנה אינטרנשיונל באירוויזיון, הם התחילו לחייך אליו. נסיעות עם דנה בכל אירופה, השתתפות בחמש עונות של "המהפך", קצת ג'ודי וקצת אודטה, קצת "בסלון של מיקי" בערוץ החיים הטובים, וכמובן השיפוט ב"דוגמניות". דה אונלי וויי איז אפ.
האם זה בסדר לראות תוכנית כזאת, לא כל שכן לכתוב עליה, כשמצבו של ראש הממשלה הולך ומידרדר? בדרך כלל יש לי תחושה של שיתוף לאומי, ואז אני מגלה, שכמו בפיגועים, לא כולם בעניינים. האמת היא שהניתוק קיים בעיקר בתל אביב - או כמו שדיווחו אתמול, מופעי תרבות בוטלו, אבל זה לא אומר שהבליינים הלכו הביתה. עם זאת, חייבים להודות, כל מיני-פלאפל בעיר מחזיק טלוויזיה שמשדרת חדשות. מיו עירוב כזה של "וואו, דיכאון".
לא נותר אלא להחזיק אצבעות ביד אחת, ולנגב את הטחינה ביד השנייה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
