באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"הבטחנו זה לזו", שלישי 21:48, ערוץ 10

כשהייתי בבית הספר היסודי, היתה לנו בכיתה ילדה אחת עם הורים גרושים. זה היה עניין יוצא דופן למדי, במיוחד מפני שהיא ואחיה גרו עם אביהם, ורק אחת לכמה זמן היו נפגשים עם אמם. היה ברור שהיא לא ילדה שמחה אלא ילדה קשוחה, ולא היה לזה שום קשר לנתניה.

כשהגעתי לתיכון למדה איתי בכיתה נערה אחרת, שגם הוריה היו גרושים, וגם היתה יוצאת דופן. אצלה זה דווקא נראה מגניב יותר: אבא שלה גר בעיר הגדולה תל אביב, ומדי פעם היא היתה נוסעת אליו וישנה שם. לא ידעתי עליו דבר מלבד העניין התל אביבי, וזה נראה לי מגניב מספיק, פרובנציאלית שכמותי.

אבל האמת היא שבגירושים אין שום דבר מגניב. לא בשביל ההורים, שיוצאים לחופש ולחיים טובים יותר כביכול, ובעיקר לא בשביל הילדים. "הבטחנו זה לזו", הסדרה החדשה של קובי מידן, הראתה את זה בצורה הטובה ביותר והחדה ביותר. בפרק הראשון לא היו שום הנחות ושום הקלות. רק אנשים עם לב של אבן לא הרגישו את הצביטה.

שתי ילדות קטנות, בנות 11 ו-12, שאביהן נעלם אחרי הלילה הראשון שלהן בבית החדש. ילדה בת 12 שלא ראתה את אביה אף פעם, ויש לה כבר תכנונים של נקמות וניתוקים אם הוא אי פעם יתקשר. וגם ילדה "גדולה", רעות מישור (שלפי הקרדיטים גם עשתה את תיאום ההפקה), שבגיל 17 צילמה במצלמה הביתית את הדרך שבה אביה ואימה הודיעו לה ולאחיה על הפרידה.

האב קרא מדף, שהיה בעצם חומת ההגנה שלו מפני המציאות. היא עמדה עם המצלמה, שהיתה המסך שלה. זה לא עזר לשניהם להתחמק באותו רגע מהעצב, ובמקרה שלה, מהדמעות. האם הרגע הפרטי הזה, למרות שחוק ההתיישנות היה יכול לחול עליו לו היה רלבנטי, היה צריך להיות משודר בטלוויזיה?

הרי זה לא מה שימנע גירושים, ואין דבר שיכול להפוך אותם ליותר נעימים. התרומה היחידה היא עזרה לאלה שמחוץ לתמונה - שאולי יוכלו להבין קצת יותר את הטלטלה ואת ההשפעה שלה על אלה שחיים לצידם, ושבדרך כלל מסתפקים בציון עובדה יבשה: "ההורים שלי גרושים". חלק מהעולם שמאחורי המשפט הזה נחשף אתמול על המסך.

זה לא שנכנסתי להלם, אבל נדמה לי שנשארתי בלי מילים ושכל מה שכן כתבתי כאן הוא חינטרוש אחד גדול בהשוואה למציאות.

רייטינג: 14.1%, מקום שישי בדירוג היומי