באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"עובדה", רביעי 20:50, ערוץ 2

מאוד קשה לי לקרוא לה רות האפרתי. בשבילי היא רותי ברעייר - החברה הטובה מהחוג, ואחר כך מהתיכון, ואחר כך מהחיים, ואחר כך נותק הקשר. ידעתי שהיא לא בארץ, אבל לא הרבה יותר מזה.

במבט לאחור, קשה לדעת מה חיבר אותנו זו לזו. כל כך שונות, אזורי מגורים שונים, סביבה שונה. ועם זאת, אני עוד זוכרת איך היא נעלבה כשלא שמתי לב שהיא שמה עיפרון שחור בעין בפעם הראשונה. אני אף פעם לא שמה לב לפרטים, ניסיתי להסביר לה, וזה לא באמת עזר. עד היום הפרטים הקטנים ואני זה לא עסק משהו.

רותי, הבלונדינית החכמה שהורסת לכולם את כל הסטריאוטיפים. רותי, שהערצתי ורציתי להיות כמוה. רותי, שיודעת לצייר כל כך יפה. רותי, שנתוני הפתיחה שלה תמיד נראו לי טובים משלי. אבל היא אף פעם לא עשתה מזה עניין.

ועכשיו, כלומר לא עכשיו אלא השנה, גיבורה של פרשה לא נקייה: פרשת הסוס הטרויאני. אתמול, בראיון ראשון מכלא הולוואי לאילנה דיין ול"עובדה": כך זה היה באמת. איך ניסתה לשווק את התוכנה לכל כוחות הביטחון, הלהיבה את כולם, אבל לא הגיעה לשלב העסקה. בקושי ראתה את הבת מאז שזה קרה, אבל מוכנה ללכת לכלא בשביל שבעלה מיכאל לא יישב. קצת שיחה עם המורה תמר קטקו, אימא של רותי בפנים חשוכות, ואילנה עם הטלפון ביד. ואז, פוף, זה נגמר.

מיכאל האפרתי הרי לא עניין אותי, גם לא אחותו, ובוושאי שלא מעניין אותי אם כלא בריקסטון נחשב לכלא קשה. אותי מעניין מה הביא את רותי להתנתק מהמשפחה שלה, איזו מין אימא היא, למה היא ביצעה משהו שהיא יודעת שהוא עבירה, ואיך יכול להיות שהילדה הגאונה והנדיבה הפכה לפושעת בכלא.

אבל אילנה דיין לא נתנה לי תשובה לאף אחת מהשאלות האלה, והכל נשאר פתוח, מחשבות מתרוצצות בראש ולא יוצאות ממנו. אולי בגלל זה, אלה שהוגדרו כ"ארץ נהדרת אחרת", ששה גברים ושלושה נשים ממוצא ערבי שמעלים את המופע "שוקראן", לא הצליחו להצחיק אותי, אפילו שניסיתי להיות בעדם. בשלב הבחורות הישראליות שעובדות כחשפניות כבר עברתי ל"כתב פלילי". שאילנה תחפש לה קהל אחר.

אגב: היום דיון בבית משפט, בעקבות תביעה שמערכת "עובדה" תמסור את כל חומרי הגלם שברשותה לידי המשטרה. במקרה הצד, אני לגמרי בעד אילנה וחופש העיתונות.