באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"נסיכי העיצוב" ו"נסיכי התכשיטים", ראשון 22:00 ו-22:32, ערוץ החיים הטובים

לפעמים, כשהחיים הם עסק קצת מייאש וקצת מעצבן והרבה הרבה חסר ודאות, הכי טוב זה לברוח אל הדברים הלא חשובים. זה יכול להיות שופינג, אבל אז התוצאה היא חור בכיס. זה יכול להיות חדשות ערוץ הבידור, אבל אז הניוון גומר את שארית תאי המוח. זה יכול להיות משחק כדורגל, אבל כמה בית"ר כבר יכולה לעניין מישהו (ירושלמים, לא להיעלב).

וזה יכול, כמו במקרה שלי, להיות שתי תוכנית ברצף על אמנות מעשית: אחת על המעצבים המובילים בעולם, והשנייה על התכשיטנים המובילים בעולם. בכל תוכנית שלושה מרואיינים, לכל אחד מהם יש יופי של ג'וב ויופי של ג'ובות. יש גם היסטוריה משפחתית רבת שנים, ולא מעט קשרים במקומות הנכונים. בקיצור, החיים כפריבילגיה.

אנשים כאלה, אני יכולה רק ללמוד מהם. לא שההיסטוריה המשפחתית שלי תשתנה - סבא שלי היה סוחר בדים בעיראק, עוזר לי במשהו? בוקרה פיל מישמיש - אבל אולי אני אוכל ליצור היסטוריה חדשה, לדורות הבאים. האדריכל ג'ון וורדל מסביר ש"לרעיונות טובים אין קנה מידה", ו"רעיונות נגמרים רק כאשר פרויקט מושלם סופית". כלומר, לא לפחד לזרוק רעיונות ולא להפסיק לעשות את זה. הנה, רשמתי.

פרופ' לומברד, מחברת הרמס שמייצרת כלי כסף, טוען ש"אמנות היא המצאה. מדע הוא אמנות". גם אני הייתי מפמפמת ככה את עצמי אם הייתי ממשיכת דרכה של משפחת פיפוקאר, שייצרה סכו"ם למלך לואי ה-13 בסביבות 1620. ללומברד אין בעיה להודות שבתחילת שנות ה-90 הלקוחות היו בעיקר "בני שישים ומעלה", בעיקר מפני זה מפאר את התרומה שלו בעשר השנים האחרונות. היום כולם מכירים את המוטו שלו "יצירה, יצירה, יצירה", ואת התוספת "היום צריך למכור תענוג, לא מעמד חברתי". פייר, גם בלי להיות עמיר פרץ אני לא משתגעת על הסכו"ם של הרמס. אבל כיוון שיש להם מכירות טובות גם בלעדיי, לא שווה להגיד את זה בקול רם.

לוקי ברוני בכלל שיחק אותה בחיים: המשפחה שלו מחזיקה בגלריה העתיקה בעולם, שקיימת מאז 1760. כל מה שהוא צריך זה להגיד אם הוא אוהב יצירת אמנות מסוימת או לא. ובכן, התקופה האהובה עליו היא המאה ה-16 בפירנצה, מכיוון שהיה בה ריכוז גדול של אמנים. חבל, דווקא קיוויתי שהוא יגיד משהו על המאה ה-20 בנפולי או בסיציליה (סליחה, יש לי עכשיו "סופרנוס" ברקע). מה שכן, הוא מציין את "ישו המת" של הולביין כציור שמרגש אותו ביותר. הייתי חייבת לשים פה תמונה להמחשה.

אבל עם מי הכי הזדהיתי, עם מי? עם זה שהעיד על עצמו "אני מרגיש שהנרי דוניי נמצא על כדור הארץ כדי לעשות משהו מיוחד... האלים נתנו לי מתנה". כמובן, גם אני פה למטרות מיוחדות, רק שבמקרה שלי העולם לא שם לב לזה, ולא רק בגלל שאני לא מניו יורק. יותר מזה, ממני אף אחד לא ביקש חגורת צניעות לאשתו עם מפתח מיהלום. טוב, לא שהייתי יודעת להכין את זה.

ממילא התכשיטים הכי יפים שייכים ללורנס גראף מלונדון. גם הוא מתלהב: "ידעתי שנולדתי לתעשייה הזו", וגם לו יש ראייה טובה לעסקים: "יש להפוך אמנות לרווחית, אחרת אתה לא קיים". מישהו רוצה לקנות ממני בקבוקים מצוירים? זה יהיה שווה המון עוד כמה שנים! במוזיאון ישימו את זה! ואז יראיינו אותי לתוכנית! קדימה, להוציא ארנקים!

בקטנה: מובוסן, מעצב התכשיטים מפלאס ונדום בפריז? כשעברתי ליד החנות שלו לפני חודש חשבתי שזה לא מישהו מוכר או מפורסם. עכשיו אני שומעת שהוא עיצב לסולטן מברוניי את הבית שלו, שנמצא באותה פלאס בדיוק. לעזאזל אתי, אם אני לא יכולה לזהות היי סוסייטי, מה שוות כל השאיפות שלי?