באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"הראיון האחרון עם שושנה דמארי", שלישי 21:00, ערוץ 10

את רואה "כוכב נולד"?

"אני רואה הכל, ברוך השם גם בלי משקפיים"

מכל האנשים בעולם, את הראיון האחרון עם שושנה דמארי ז"ל, שנפטרה אתמול בבוקר, ערך דווקא גיא פינס. האיש שכל כך מזוהה עם בידור וקלילות, הגיעה לביתה של אחת מהזמרות הגדולות של ישראל כשהוא כמעט רציני לגמרי. מקצועי, מוכן אחרי תחקיר, לא תמיד יודע מתי לשתוק ומתי לתת לזו שמולו לדבר, אבל בהחלט יודע לכבוש את ליבה - וזה הרי מה שחשוב כדי שראיון כזה יצליח.

במהלך כל הראיון שמרה דמארי על החיוך שלה, ואף הקפידה להסביר אותו: "אני יודעת לתת שמחה לאחרים, ואני לא אוהבת שיראו אותי עצובה". זה לא אומר שהיא לא בוכה. אחרי הכל, היא אומרת, "אני לא אמנית של קרח".

לא רק שלא קרח, אפילו אש, ובעיקר התחברות עם צעירים, הרבה יותר צעירים מעידן רייכל: ילדה-שכנה, רק בת תשע, שאיתה נוצר קשר מגיל צעיר ושציירה לה ברכה על הדלת "לשושנה ההורסת". אותה ילדה רואיינה קודם לכן במהדורת החדשות. לא בטוח שהיא ידעה איזו זכות נפלה בחלקה. באותה מידה, גם לא בטוח איפה נמצאת הבת של דמארי, נאוה. מלבד להזכיר את קיומה, אף אחד לא אומר כלום. יש אחיינית שדומה לדמארי שתי טיפות ג'חנון, וזהו.

מהראיון עולה שדמארי התחילה לשיר בגיל 13, התחתנה בגיל 16 בשמלה אדומה - לא ידוע אם היו צמות - ובעלה היה אז בן 26. היא בישלה לו מאכלים עיראקיים כי זה מה שהוא אהב, ואחר כך נסעה להופיע בפריז או בניו יורק, לאן שהמדינה שלחה אותה. כך היא התייחסה לזה: שליחות מטעם המדינה. בקרב בני דורה ובקרב מעריציה היא אולי נחשבה מלכה, אבל היא מעדיפה להגדיר את עצמה "אמנית במידה נאותה", ולהדגיש עד כמה היא עממית.

"אני בעצם שובבה, אצלי לא מרגישים את הגיל", היא אומרת, ובעצם קצת צודקת: אפילו שרוב השנים היא התחברה אצלי לשיר "אור", שהכריחו אותנו לרקוד באיזה טקס של בית ספר והתכוננו עליו שבועות, עכשיו היא לגמרי מחוברת אצלי לדיסק של עידן רייכל, שבו היא מבצעת שני שירים יפים מאוד. רייכל נראה לה בחור רציני, והיא שמחה לחגוג איתו את ליל הסדר האחרון, ועוד יותר שמחה לספר "אימא שלו התאהבה בי". אחר כך היא מדגימה את הקושיות בתימנית, ובלי להבין כלום זה משעשע.

זה ראיון מאוד חי. קשה לקלוט שהיא מתה. טוב לדעת שהיא לא מתחרטת על שום דבר, ואם היתה חוזרת למשהו זה רק לילדות, לא לשום קרנגי הול ומחיאות כפיים. ואז, עצוב לשמוע: "במחשבתי, לכתוב זיכרונות זה הסוף, ואני לא רוצה סוף".

אף אחד לא רוצה, אבל הוא בא. במקרה של דמארי, לפחות נשארים השירים (והתנועות. לא רק הידיים שלה, אלא גם אלה שהכריחו אותנו אז בבית הספר).