באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"בנות", רביעי 19:35, ערוץ 3

עם כמות האש והגופרית שנשפכה על הבנות של "בנות", אפשר היה לחשוב שמדובר באסון קולוסאלי שרק "Y בעשר" יכול להאפיל עליו. אבל האמת היא שבתוכנית נטולת דנות, כלומר בלי דנה ברגר ובלי דנה ספקטור, מדובר ב-25 דקות מהנות בהחלט.

יכול להיות שהבנות קראו את הביקורת, ולמדו להקשיב אחת לשנייה. יכול להיות שהתחלפה להן העורכת. באותה מידה, יכול להיות שאם התוכנית שלהן היתה משודרת בשישי, כמו "שישי חי" בזמנה, הייתי צופה בהן יותר. כך או כך, התמהיל נכון - גם אם על פניו הוא נראה מדכא, עם נושאים כמו "ההרשעה של נעמי בלומנטל", "אלימות נגד ילדים" ו"פריצות לבית".

הרביעייה של אתמול כללה את רבקה מיכאלי הגדולה, גלי עטרי המשעשעת, ודורין אטיאס ומיכל אנסקי המיותרות - כל אחת בתורה. באופן חד פעמי הצטרפה אליהן אודיה קורן, שלשם שינוי היתה נסבלת. קורן סיפרה על טיול של שלושה וחצי חודשים בקרוואן בארה"ב ובקנדה שעשתה עם כל המשפחה, מה שגרם לי לקנא אוטומטית, ולנסות לתכנן אחד לעצמי. העניין המצער הוא שהטיים-אאוט הזה באמצע החיים לא הפך לאייטם רחב יותר, מעבר לסיפור הסטייקים בקמפינג.

בעצם, היה לנו פה שבועון נשים מצולם: קצת סיפורי "איך פרצו לי לבית ותפסתי את הפורץ", קצת עצות בתחום היחסים תחת הטייטל "מה יותר חשוב: יציבות וביטחון או תשוקה" (רבקה'לה אמרה גם וגם), וקטע קטן מסרט בנות מובהק בשם "פשוט מאוהבת", עם אומה תורמן בתפקיד בחורה בת 37 ואיזה בחור הורס שאמור להיות בן 23 ועדיין להזדיין איתה.

עכשיו יש שתי אפשרויות: להיות פוצית, ולהגיד פיכסה מגזין נשים, או להודות שכן, גם לי יש בסלון מגזינים כאלה, בין שאר הדברים הרציניים שאני קוראת. אני אוהבת לקנות נעליים, מתעניינת בשרוולונים, מצדיעה לבחורות אמיצות, מתנגדת לאלימות ומתבאסת מנעמי בלומנטל, שעד לפרשת סיטי טאואר דווקא די החזקתי ממנה. עניינים ברומו של עולם זה יופי, אבל חלק מהזמן - חלק גדול אפילו - אני חיה בתחתיתו, ומבלה שעות במספרה עם ניירות כסף על השיער.

אז כן, אני עדיין לא אוהבת לפתוח טלוויזיה לפני שמונה בערב, אבל אם היא היתה נדלקת מעצמה - לא לצחוק, היתה לי טלוויזיה כזו - יש סיכוי שהייתי מעבירה לערוץ 3.

בקטנה: הראיון של "גברים בשחור" (מי המציא את השם האדיוטי הזה), מיקי רוזנטל ורונאל פישר, עם אסי דיין, היה מעורר רחמים הרבה לפני חוסר הקוהרנטיות.