באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"צ'לסי-ברצלונה - שמינית גמר ליגת האלופות", רביעי 21:40, ערוץ חמש פלוס

לפני אירופה, בואו נדבר קצת על ישראל, וליתר דיוק על סיבוב ט' של גביע המדינה: באה מכבי פתח תקווה לקופסה של נתניה, כולה חדורה רוח ניצחון. החבר'ה התאמנו, לוזון המשיך להתלהב מעצמו, הכל היה סבבה. עד שהמשטרה הודיעה: אין מכבי אש, אין משחק. למה אין מכבי אש? כי לא שילמו לעובדים משכורות. אבל מה זה קשור למשחק? לא קשור, לא באים. יותר מזה, אין מה לבקש מתחנות כיבוי אש בערים אחרות שישלחו כבאית, כי הם לא יבואו. כמו האיגודים של אנגליה, או אנשי הנמל של אשדוד או של בולטימור - תלוי אם אתם רואים את "הסמויה" או לא - כאן הסולידריות מנצחת.

מה עשו בנתניה? כדי למנוע הפסד טכני והדחה, הזעיק הבעלים אשר אלון כבאית פרטית, שתוך דקות התגלתה כביובית - מיכלית ביוב שכל קשר בינה לבין צוות כיבוי מיומן מקרי בהחלט. שככה יהיה לי טוב. אני לא יודעת מה יותר גרוע - זה, או שגיידמק אומר בכוונה בקול רם שהוא לא יודע איפה זה קרית אתא. אבל האמת, מי שמזמין ביובית, מגיע לו לגמור בביוב, כלומר להפסיד בבית ולעוף מה"מפעל". כאילו לא חסרות לנו צרות עם השם של נתניה, עכשיו אנחנו גם מקושרים לביוב.

אולי כדאי שנתניה ופתח תקווה והכבאים והמשטרה ייקחו דוגמה מהחבר'ה ששום מגרש מחורבן לא יעצור אותם, והמגרש של סטמפורד בריד'ג באמת היה מחורבן אתמול: הם משחקים כמו שצריך לשחק כדורגל - מחצית ראשונה משמימה, ומחצית שנייה מצוינת. שני שערים עצמיים, אחד לכל קבוצה, ושער אחד יפה של סמואל אטו. ברצלונה שמביאה כבוד לקטלוניה, ומוריניו השחצן שנשלח לעבוד על הטקטיקות בבית. הייתי אומרת איפה רומן אברמוביץ' כשצריך אותו, אבל לא נראה לי שזה יעזור.

בקיצור, היה שם אקשן, גם בלי ששה שערים במשחק, כמו במפגש הקודם שכולם אוהבים להזכיר. אקשן שקשור לכדורגל, זאת אומרת, לא לצינורות.

אבל זה היה רק החלק הראשון של הערב. את החלק השני סיפקו החבר'ה באולפן של ליגת האלופות. וזה מה שיש לי להגיד להם:

מודי בראון – למה אתה צריך לדעת מי זה אור כחלון? מה הקשר של הרקדנים הנולדים לבעיטות המסובבות? מילא אם רונלדיניו היה מרביץ עוד ריקוד כמו בשנה שעברה, אבל ככה?

יעל נצר, שהיתה אתמול בפאב סטלה בכרמלייה – אללה איסטור. הביתה, הביתה, הביתה.

אברם גרנט בפאנל – חופשי תחליף את מודי, אבל מי יחליף אותך, בניון?

איציק זוהר – הרבה פרצוף יפה, וקצת הבנה של עבודת מאמן. וזה, מתברר, מספיק.

שגיא כהן ונדב יעקבי – מזל שאתם שם. באמת.

בפעם הבאה - קאמפ נואו בלהבות. ד"ש לחבר'ה במוזיאון (מי, מי חוץ ממני עוד ביקר שם?).