באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"חוצה ישראל", שידור מחזורי בשישבת, ערוץ 23

"שום, פלפל ושמן זית", שישי 18:15, ערוץ 1

מי שמתגעגע לרינו צרור בימים שלפני פתיחת התלתלים, יכול לפגוש בו בסוף השבוע הזה בשידור המחזורי של ערוץ 23. איכשהו, בכל פעם שאני זפזפתי לערוץ הזה, רונאל פישר היה המרואיין. פעם אחת נפלתי על עשר הדקות האחרונות, פעם שנייה על חמש הדקות שקדמו להן, עוד לא ממש יצא לי לראות מההתחלה. אבל זה לא משנה: נהניתי גם ככה.

כן, אני אוהבת לראות את רונאל פישר על המסך שלי, ולא אכפת לי באיזו קונסטלציה: הסרט "רשימת אהבה" של אחיו דוד פישר, "המבקרים" בערוץ 8 עם רון מייברג, "עשרת הדיברות" בערוץ 2 או "גברים בשחור", למרות השם האידיוטי ולמרות מיקי רוזנטל.

פישר תמיד מדבר בכנות בהופעותיו הטלוויזיוניות, וצרור שאל אותו על כך. התשובה התחלקה לשני חלקים, ופישר הודה שיש סתירה ביניהם: הראשון, הוא יודע שהוא צריך להביא את הסחורה, בהתאם למה שהבמאי אומר לו, וכנות מביאה את הסחורה, אז זה מה שהוא עושה. השני, שהוא פשוט לא יודע להיות אחרת. ככה הוא, וזהו.

האמת היא שלי זה לא משנה. אני מקבלת ממנו בשמחה את הרגש, כשהוא מספר שאימהות לילדים מגמגמים באות אליו ומבקשות שיגיד לילד שהנה, זה לא כל כך נורא, עובדה שהוא מצליח. רונאל עונה להן שמה פתאום, זה איום ונורא, זה סבל גדול ושאם יפגוש את הילד יגיד לו להתחבא מתחת למיטה. צרור מופתע מזה בדיוק כמוני: על המסך זה נראה כאילו לפישר זה בכלל לא אכפת.

אגב, אם מישהו לא ראה את "רשימת אהבה", לרוץ ולהשיג עותק. במקרה שלי, זמן קצר אחרי הצפייה השנייה טסתי לרומא, ואמנון פישר (האח הקטן במשפחה) היה על המטוס, ואחר-כך פגשתי בו ברכבת לעיר. בחיי שהתאפקתי לא לחבק אותו (הוא היה עם חברה). זו גם היתה הפעם הראשונה שהתחברתי לסיפור של רונאל.

הגבר השני שעשה לי את סוף השבוע הזה הוא חיים כהן, שאת תוכניתו פספסתי ביום הבחירות, אבל כמה טוב שיש לה שידור חוזר. במטבח של כהן הועמדה תיבת בחירות בצבע טורקיז ועליה השלט "שום, פלפל או שמן זית", וכל ח"כ שהתארח היה צריך להוציא מעטפה שבה כתוב המתכון שיבושל לו. קצת ילדותי, אבל נחמד. בין לבין כהן יצא לראיין אנשים ברחוב על חברי כנסת ומאכלים, והצליח להביא תוצאות לא מביכות במידה ראויה לציון ("העיקר שלא יאכלו אותנו!").

היו שם גלעד ארדן מהליכוד, ויצחק כהן מש"ס, וזבולון אורלב מהמפד"ל, ויולי תמיר מהעבודה, ואחרים. שניים נתנו תשובות דומות אך כנות לשאלה מה אוכלים בימי הבחירות: "אוכלים קש, צביעות, ציניות, כל מיני דברים שאוכלים לך את החיים" (רונית תירוש, קדימה, שדווקא שיחקה אותה הפעם עם רביולי ריקוטה ודובדבנים); "אוכלים חצץ ומרורים, זה האוכל הפופולרי בבחירות (אביגדור ליברמן, ישראל ביתנו, הוא קיבל ממליגה כמו שהוא אוהב).

כיוון שכהן הוא אדם מקסים עם אישיות טלוויזיונית שובת-לב, הוא לא רק הסתדר עם כולם אלא גם הפך אותם למאוד אנושיים, אנושיים ברמה שאי אפשר לכעוס או לשנוא. לזה נוסף הגילוי שאחמד טיבי מאוד אוהב טירמיסו, ושהקינוח הזה הוא המדד שלו לבחינת איכותן של מסעדות איטלקיות. פייר, יופי של מדד, רק קצת משמין. לא לדאוג: אין שוקולד בבית, כי אשתו של טיבי היא רופאת שיניים. עם זאת, הוא מודה, "לפעמים יש הברחות".

זו, אגב, הגדרה טובה לשידורים המגיעים מרשות השידור: רוב הזמן מפולת של שעמום, אבל לפעמים יש הברחות, כמו השתיים האלה שעליהן כתבתי כאן. מי אמר שהברחות זה תמיד דבר רע.

"יש לנו נתניה נהדרת": חיים יבין מנסה להקריא את מספרי החירום, ומתחיל בבית החולים לניאדו בנתניה. חוץ מזה, הלבקנים השחורים שוב נראו לי כמו מחווה למשפחת הלבקנים הנתנייתית, שהמוכר בבניה הוא הזמר אלי לוזון.