באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"משהו טוב", שני 9:00, ערוץ 10

להיות סיגל שחמון זה להיות אודטה, ולהיות אודטה זה להיות מרתה סטיוארט. האם זה בהכרח אומר שכולן אותו דבר? לא, ולא. נלך על הצד הישראלי: אודטה היא הבעלבוסטע עם הטיפים שמתעניינת בכל דבר שקשור לחיים הקטנים שלה, ופחות במה שיש למרואיינים להגיד, אלא אם זה על נעליים. שחמון, לעומת זאת, היא כוסית עולם שיש לה גם שכל ומעוניינת ללמוד, לא ללמד. ככזו, היא יודעת לשאול את השאלות הנכונות.

לא נראה לי שחלמתי להגיד את זה, אבל לשחמון יש תוכנית מצוינת, שהפאק היחיד שלה הוא שהיא משודרת בתשע בבוקר, לא בדיוק שעת צפייה אולטימטיבית. אומנם הפתיח בישר רעות: "היום נפנה  לנשים בהריון ולגברים שרוצים לטפח גינת תבלין בבית", אבל זה רק מפני שהעורך/במאי שם לשחמון בפה את המילים הלא נכונות. הנשים ההריוניות הגיעו רק בשמונה הדקות האחרונות של התוכנית, וגינת התבלינים הביאה פתרונות גם לבחורות כמוני.

מלבד זאת, היו שם הפינות הרגילות בכל תוכנית מסוג זה: הפסיכולוגית לילדים, הטבח (שף, סו מי), הדיון הספורטיבי (אך האינטליגנטי!) ובעלי אומנויות הלחימה שמלמדים אותך להתגונן מפני תוקפים חס וחלילה. היתה גם פינה מרעננת, עם זוג השאנטי באנטי, שאם הבנתי נכון, הם מאמינים שגם שאנטי ראוי לעיצוב וזה לא רק סרבל משוק הפשפשים. הם אפילו בדרך לנסיעת עבודה למילנו, בענייני נעליים, מה שמעלה את השאלה איפה אודטה, ואיך זה שהיא עדיין לא חמדה אותם לתוכנית של עצמה.

באופן מוזר, שעה עברה לה מהר. לא השתעממתי, לא סבלתי, ארוחת הבוקר היתה לי טעימה למרות שהיא כללה מצה. נכון, ברור לי שלא לקחתי איתי שום דבר לחיים - אלא אם מאמינים שאני באמת אגיע למשתלה מתישהו, ואחפש את הקופסאות פחית האלה שמייבאים מסין ויש בהן אדמה טובה לתבלינים. אבל מי אמר שצריך לקחת משהו לחיים בתשע בבוקר? לפעמים חיוך זה מספיק בשביל כל היום. בהחלט משהו טוב.

* הביטוי האהוב על אימא שלי