באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"יומן/אולפן שישי", שישי 20:00, ערוצים 2 ו-10

ב-26 באפריל, ממש עוד כמה ימים, ימלאו עשרים שנה לאסון צ'רנוביל, ושני הערוצים המסחריים החליטו לשדר כתבות בנושא, ראיונות עם ישראלים ממוצא רוסי שקשורים בעניין. "אחרי עשרים שנה, הם מוכנים לדבר", הציג זאת אהרן ברנע.

מוכנים לדבר? הם בטח חיכו שנים עד שמישהו היה מוכן לשמוע אותם. כל הזמן אמרו להם "היי, זו לא שנה עגולה, תתאפקו קצת". ואז, בשנה ה-15, שהיא לא עגולה אבל זה כן מספר יפה, מישהו לקח להם את הבכורה (היה פיגוע בכפר סבא, ואחר כך תפסו את אחד ממבצעי הלינץ' ברמאללה, ואחר כך שר החוץ התכונן לביקור בירדן, וראש הממשלה שוחח בטלפון עם המלך עבדאללה). אז לא היה זמן.

חיכו עשרים שנה, ביג דיל. כולה המנטרלים שבאו אחרי הפיצוץ, לא אלה שממש ממש היו שם. עם ישראל הלך במדבר ארבעים שנה, מישהו התלונן? אז מה הם רוצים? זכויות מהמדינה בגלל מחלות כרוניות? חכו, יש זמן, אולי בשנה ה-25.

בניגוד מוחלט לזה, ואני מוכנה לשים כסף על העניין, עשרים שנה אחרות יזכו ללא פחות מסרט: עשרים שנותיו של רון ארד בשבי. ב-16 באוקטובר 1986 נפל מטוסו של ארד בלבנון, ותהיו בטוחים שמיטב המוחות כבר חושבים איך לעשות את ההדמיה, אחרי שסגרו את רשימת המרואיינים.

כן, סרט, לא כתבה ביומן/אולפן שישי. כי בכל זאת, רון ארד שווה הרבה יותר מ-1,200 רוסים יהודים שעלו לארץ אחרי שעבדו כמנטרלי אזור האסון, וספגו קרינה בעצמם. "צ'רנוביל, מבחינת מדינת ישראל, לא קיימת", אומר אחד המרואיינים לסמדר פלד. ובכן, גם מבחינת עורכי החדשות היא לא מספיק קיימת.

בקטנה:

* כמעט בתיאום מושלם, מלכת אנגליה חגגה אתמול יום הולדת 80. ה-BBC הקדיש לה לפחות שעה, ערוץ 10 הקדיש לה עוד כתבה מוצלחת של הכתב החרוץ ארז פריש.

* הפרסומת של חומוס צבר על בסיס שכונת חיים, אני לא בטוחה מה אני חושבת על זה. אבל בינתיים, הניסיון לכוון לנוסטלגיה חוזרת ונשנית, עשר פעמים ביום, הצליח להם.

* בחג השני, אצל ההורים, ניצלתי את ה-VOD כדי לראות את הפרקים האחרונים של "פרשת השבוע". היה טוב, אבל אני עדיין מעדיפה את "שבתות וחגים". דוגמה אחת אזוטרית: ריקוד הג'אז הפשוט של שאול והגר נאווי, לעומת הריקוד המתפרץ של חגית, דורון ודניאלה לצלילי "מאמא" של להקת שפתיים.