באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"אקספרס של חצות", אחד מערוצי הסרטים הקרובים לביתכם

באיחור מופתי של 28 שנה, ראיתי גם את "אקספרס של חצות". סופסוף הבנתי למה תמיד אמרו שהטורקים היו נורא מבואסים מהסרט, שגמר להם את התדמית ואת התיירות. לא הבנתי איך נולד גל הישראלים שנוסעים לטורקיה, עם כל הכבוד למחיר הזול. הם שכחו את הסרט? הם חשבו שלנו יש מדינה חזקה שלא תרשה את זה, מדינה שלא מפחדת מאף אחד, אכבר גבר? שום חמיד לא יעשה עלינו אוונטות, הה?

חוץ מזה חשבתי כמה שבראד דיוויס חתיך (שככה יהיה לי טוב, עכשיו גיליתי שהוא מת ב-1991 מאיידס, בגלל מחט נגועה, ושבשנותיו האחרונות הוא היה פעיל אקטיביסטי בעניין המחלה). האם בגרסת הרימייק יצטרכו לקחת את מארק וולברג או את בראד פיט? שניהם דומים לו בצורה חשודה. האם גם להם ידפוק הלב כשינסו לעזוב את המדינה עם שני קילוגרם חשיש? עם פיט זה לא מסתדר לי. שיהיה וולברג.

ואת מי הייתם שמים בתור האנגלי המסטול? נכון שהוא זקן, אבל טום פטי נראה לי אחלה ליהוק. איפשהו הייתי דוחפת גם את זה ששיחק את השותף של יו גראנט ב"נוטינג היל". ויסיל, הפרקליט? זה ממש ליהוק קלאסי לדוד קיגלר מה"רצועה".

כן, אפשר להמשיך בליהוק בלי להגיד מילה על הסרט, אבל אולי כדאי בכל זאת תזכורת: מדובר בסיפורו האמיתי של בילי הייז (דיוויס, שקיבל את גלובוס הזהב על התפקיד), צעיר אמריקני שניסה להבריח סמים בכמות קטנה מטורקיה לארצות-הברית, נתפס, הושלך לכלא, נידון לארבע שנים וחודשיים, עונה בעינויים רבים, ו-53 יום לפני השחרור מודיעים לו שהעונש הומר במאסר עולם - כיוון שהפעם הוא מואשם בהברחה, ולא רק באחזקה.

הרגע השובר הזה גורם לו להבין שאם לא יברח, ימות. השאלה היא רק איך בורחים. כלומר, איך לא הולכים עם הזרם, גם אם הטורקים מאמינים שצריך ללכת ימינה, שיש רק כיוון אחד להקפת העמוד של המשוגעים. ואת כל זה מלווה פסקול מצוין שמוסיף לעוצמת ההתרחשויות. ברור שיש גם המון דימויים, המון סצינות מדהימות שחייבות להילמד, ולצערי, גם חתול אחד מת (איזה רוע יש על הריפקי הזה. גם אני הייתי מתפוצצת עליו בסוף).

למעשה, נראה כי המסלול הנפשי שעבר הייז במהלך שנותיו בכלא הוא המסלול שהיה עובר כל אדם שפוי אחר, שהיה מונחת לתוך מרחץ הדמים הטורקי. הכל שורלה בורלה, ולך תשרוד. בניגוד לסרטים אחרים בעלי שמות סתומים, כאן ברור מאוד למה הוא נקרא כך: "אקספרס של חצות" אינה רכבת, אלא ביטוי שמתאר בריחה. שום רכבת לא עוצרת ליד הכלא, אבל לברוח אפשר רק בלילה (או שלא...), לדמיין שאתה על הרכבת שלוקחת אותך מכאן. דמיון, זה הדבר היחיד שיכול להציל, או לשגע, אדם. רק שלא אגיע לזה אף פעם. אם אגיע לאיסטנבול, זה כבר עניין אחר.

ציטוט אהוב, חופשי מהזיכרון: "בתור אומה של חזירים, זה קצת מוזר שאתם לא אוכלים חזירים בעצמכם" (הייז במשפטו החוזר, כשברור לו שיישלח למאסר עולם, לא משנה מה יאמר)

"אקספרס של חצות", ארה"ב/בריטניה 1978. 121 דקות. במאי: אלן פרקר. שחקנים: בראד דיוויס, בו הופקינס, רנדי קוויד, ג'ון הארט.