באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"מפגשיר" סוגרת עונה, ערוץ 24

הביקורת הזו, על המפגש בין יוסי בנאי ז"ל למיכה שטרית יבדל"א, נכתבת בכמה ימים איחור, אבל זמנים ממילא לא אומרים הרבה. הנה, עוד מעט שלושים למותו של בנאי, ואני עוד לא הפנמתי את לכתו. יש לי העיתון של יום שישי אחרי מותו (שמרו לי), שני עיתונים שמדווחים אחרי ההלוויה (קיבלנו במטוס), ועדיין זה בלתי מתקבל על הדעת. מה גם שב"מפגשיר" קשה לראות סימנים, אולי בביצוע של השיר בסוף, וגם זה רק בגלל שקוטנר אמר.

מפגשיר הוא מפגש בין שני אומנים שלא עובדים יחד בדרך-כלל, כדי ליצור שיר חדש. תרנגול כפרות, מילים של בנאי ולחן של שטרית, הוא שיר מקסים - אבל לקח לי זמן להבין את זה. בפעם הראשונה ששמעתי ברדיו, לא כל כך התלהבתי. רק עכשיו, כשהקשבתי למילים, ונתתי דעתי על הלחן, אני יודעת שזו מתנתו היפה של בנאי לנו, קהל המאזינים – ובמקרה זה, גם לקהל הצופים.

בנאי יושב בשדרה, ומסביר שתל אביב היא בסך הכל צומת שממנה יוצאים לעולם. מחזיק את התפוז, ולא מפסיק להריח. רואה את היופי בכל דבר כמעט, חוץ מאשר בריאליטי. פוגש בתיאטרון את מוני מושונוב ואת אבי קושניר, וגורם לשטרית להרגיש שהוא במיני גן עדן, זמן קסום שלא ישוב עוד. האם שטרית ידע אז שהזמן הקסום באמת לא ישוב? אני מקווה שהוא ידע רק מאוחר יותר, כי אחרת העצב היה פוגם בהנאה.

למרות מה שאולי חושבים עליהם, אמנים "מבוגרים" אוהבים לעבוד עם צעירים. מבחינתם יש בזה חיוּת, הם מרגישים רלבנטיים. אריק איינשטיין עבד עם פיטר רוט על תקליטו האחרון, בנאי עבד כאן עם שטרית ועם גיל סמטנה - שאותו ואת דעתו, אפשר לראות מייד, הוא העריך מאוד. התוצאות יכולות להיות טובות יותר או פחות, אבל ההנאה של שני הצדדים מובטחת, כמו גם העובדה שהצעיר מכין למבוגר קפה (ובמקרה של שטרית - מתבלבל הרבה בדרך).

זו היתה צפייה קצת עצובה, בעיקר על שום ההפסד הגדול שחוותה התרבות הישראלית, אבל גם קצת בגלל ההפסד הגדול שלי, שזכיתי ליהנות מבנאי רק שלושים שנה.