באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"לפני הזריחה", חמישי 19:50, ערוץ הוט דרמה

החוויה הווינאית שלי מסתכמת בכמה שעות בשדה התעופה של העיר, ואפילו שהשעות הללו היו בשתי הזדמנויות שונות, לא למדתי עליה הרבה. אומנם יש לי בה שורשים, אבל זמן לביקור לא היה. אומנם אומרים שהיא מאוד יפה, אבל הגרמנית מחסלת לי את האוזניים.

ב"לפני הזריחה" אין כמעט גרמנית, למרות שאיתן הוק (ג'סי) וז'ולי דלפי (סלין) מסתובבים בווינה כמעט 24 שעות. הוא מגלם בחור אמריקני שהגיע לאירופה רק כדי לגלות שחברתו מאסה בו, היא פריזאית בדרך הביתה, ושניהם יורדים מהרכבת בבירת אוסטריה, בידיעה שזו חוויה חד-פעמית. לעתים הם מרגישים בתוך חלום, לעתים הם מבינים שהם יוצרים עולם חדש מחוץ לזמן.

"לפני הזריחה" הוא למעשה הגרסה הבתולית והלא נוצצת של "אבודים בטוקיו". ככזה, הוא מקסים ועדין, כזה שאפשר לראות גם שלוש פעמים, ובכל פעם לקחת ממנו משהו אחר. אפשר שזה בגלל הזיכרון הקצר שלי, ואפשר שהסרט כל כך עמוס במילים שהשניים מחליפים ביניהם, שקשה לקלוט הכל בבת אחת. הפעם התכוונתי לזכור כל מיני דברים, אבל הכי חזק נקלט לי, ממש בסוף הסרט כשהם קובעים מתי להיפגש שוב, שכולו מתרחש ב-16 ביוני [כלומר בדיוק היום לפני 11 שנה].

האם עדיף למות בידיעה שעשית משהו משמעותי בעולם הזה, או עם הידיעה שהיתה לך מערכת יחסים נחמדה? אם העולם מתחלק לשדים ולמלאכים, האם זה נכון לומר שדלפי היא מלאך של בוטצ'לי? ואם באמת יש דבר כזה גלגול נשמות, איך זה מסתדר עם הגידול העצום באוכלוסיית העולם? האם בכל אחד מאיתנו יש עשירית נשמה של מישהו אחר, כי אחרת אי אפשר היה להדביק את הפער?

בזמן שחושבים על התשובות אפשר לראות שווינה באמת יפה, ויש לה להציע הרבה מעבר לסוורובסקי ופריי וולי. אבל כל היופי הזה הוא רק רקע ליופיו של הקשר הנרקם בין שני אנשים, וליחסיות שלו בתוך הזמן. בשפה הרבה פחות ציורית, הרבה יותר פראית, מנותקת לגמרי מרוח הסרט, ועם זאת מאוד נכונה: עוד לא נולד המניאק שעצור את הזמן.

לפני כשנתיים יצא סרט ההמשך, "לפני השקיעה", ולמרות שאני לא משתגעת על ציטוט אחרים, אורי קליין מ"הארץ" כתב על כך ממש יפה:

"ב-2004 החליט הבמאי ריצ'רד לינקלייטר להפגיש פעם נוספת בין שני הגיבורים. בעוד שבסרט הקודם היו לשניים כמה שעות כדי לטייל בווינה לפני שהוא חזר לארה"ב והיא לפריז, בסרט השני, "לפני השקיעה", שמתרחש בטריטוריה שלה, כלומר בפריז, יש להם פחות משעה וחצי, עד שעליו לצאת לשדה התעופה, כדי לברר מה נותר מאהבתם, ובעיקר מהזיכרון שלה.

"צמד הסרטים הזה הוא אחת ההמצאות הקולנועיות הרומנטיות המוצלחות של השנים האחרונות. יותר מאשר סיפור אהבה, עוסקים סרטיו של לינקלייטר במהות הזמן החולף, והם בבסיסם תרגיל מרתק במשחק קולנועי, שבו דמויותיהם ה'אמיתיות' של הוק ודלפי מתמזגות באלה שאותן הם מגלמים.

"בעוד ש'לפני הזריחה' התרחש בחלקו הגדול בחוץ, על רקע הנופים של וינה, 'לפני השקיעה' המצומצם יותר מתרחש ברובו בחללים סגורים; השוני הזה מהווה את אחת הסיבות למלנכוליה העזה העוטפת את הסרט, והופכת אותו ליצירה מרגשת שעוסקת בכאבה של ההתבגרות ובמחיר שמשלמים עבורה. מה שיכול היה להיות רומן רומנטי קיטשי למדי, הופך בידיהם של לינקלייטר, הוק ודלפי לרומנסה מודרנית שבפשטותה ומורכבותה מייצגת את תקופתה בצורה הגונה".

"לפני הזריחה", ארה"ב/אוסטריה/שוויץ 1995. 105 דקות. במאי: ריצ'רד לינקלייטר (זכה בפרס הבמאי הטוב ביותר בפסטיבל ברלין). שחקנים: איתן הוק, ז'ולי דלפי