באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"הכלה הסורית", שבת 21:30, ערוץ הוט סרטים

סרט ישראלי שכמעט כולו מתנהל בערבית, אחת השפות שאני הכי אוהבת, מה יכול להיות רע. ולגיבורה הראשית, בעיניי לפחות, קוראים אמל. בדיוק השם שניתן לי בקורס המיוחד לערבית שלמדתי בילדותי. כל ילד קיבל שם מהמורה, אני קיבלתי את אמל. כשסיפרתי לאימא שלי, היא נחרדה. אמרה שאמל זה שם של ארגון לבנוני אנטי ישראלי. זה היה זמן קצר אחרי החטיפה של רון ארד. למחרת החליפו לי את השם לסוריה (suraya). כמה סימבולי לסרט הזה.

אבל אלה לא הסיבות שהובילו אותו לאהוב את "הכלה הסורית". מדובר בסרט טוב, כלומר תסריט ומשחק טובים, אבל בעיקר טיפול נכון ורגיש בנושא בעייתי. כילדה, ולא בקורס ההוא אלא בבית הספר, למדתי שהדרוזים נאמנים למדינה שבה הם מתגוררים. שאין להם שאיפות מדיניות, ואין להם העדפות.

והנה, פה, בסרט, המציאות הרבה פחות יפה: רבים מהם מעוניינים לחזור אל החיים תחת השלטון הסורי. כשבשאר אל אסאד לוקח את השלטון בסוריה אחרי מות אביו, יש הפגנת תמיכה רחבה במג'דל שאמס. מדובר בעניין הרבה יותר עקרוני מזה: אין להם דרכונים, יש להם תעודות מעבר, ובאזרחות כתוב "לא ברורה". מילא, לפחות בדבר אחד צדקו בבית הספר: גבעת הצעקות חיה ונושמת. ואוחזת במגאפון. וצועקת.

מה היא צועקת? היא צועקת חיים שהופרדו, וחיים שייפרדו. למונה, הכלה שבעלה לעתיד הוא שחקן סורי מפורסם, כבר יש אח אחד שעבר לסוריה. המשפחה כבר לעולם לא תחבק אותו. לעולם. תראה, תצעק - אבל לא תחבק. כמה שזה מזעזע. ומונה הולכת בדיוק לעתיד כזה. משאירה מאחור את אמל, את האחים חתאם ומרואן, את אבא ואימא, את כל המשפחה המורחבת.

למה בכלל יש חתונות כאלה, שיוצרות טרגדיה אנושית? אי אפשר למצוא חתן דרוזי בישראל? במובלע מוזכר שמונה היתה נשואה פעם אחת בנישואים לא מוצלחים. האם זה הופך אותה לפסולת חיתון בכפר? דברים כאלה לא לימדו אותנו בבית הספר.

בינתיים יש למונה צלם חתונות ישראלי, וגיסה רוסייה, ומתווכת או"מניקית צרפתייה, ומשפחה סורית מעבר לגבול, והרבה ביורוקרטיה נטולת היגיון משני הצדדים, ועוד קצת משחקים מדיניים על גבה. ומאחור נשארת אמל, שלא מפחדת משום דבר. לא מבעלה, לא מהשוטר הישראלי, לא מאביה, לא מכל אחד אחר שינסה לעצור אותה. אמל פירושו בעברית תקווה. ואמל של "הכלה הסורית" נלחמת על התקווה הזו בכל כוחה. לעומתה, מונה שתקנית של ממש.

סצינה נטולת דיבורים אך רבת קסם היא סצינת הנסיעה מהכפר אל הגבול עם קונייטרה. כמה נהדר מצטלמת פה רמת הגולן, עם הטורבינות ברקע. הנוף שותק כמו מונה, היופי מתפרץ החוצה ממש כמו יופייה של הכלה. רק הסוף, שבו מונה ואמאל מתרחקות אחת מהשנייה בכיוונים מנוגדים, בו אין לו קסם ולא יופי. בו יש רק שתיקה. חבל. בעיניי הסרט היה צריך להסתיים בצעקה אחת גדולה.

"הכלה הסורית", ישראל 2004. במאי: ערן ריקליס. תסריט: ערן ריקליס וסוהא עראף. שחקנים: היאם עבאס (אמל), מכרם ח'ורי (האב חאמד), קלרה ח'ורי (מונה), אשרף ברהום (מרואן), איאד שיתי (חתאם), אורי גבריאל (השוטר) אוולין קפלון (הגיסה הרוסייה), מלני פרס (או"מניקית)