באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"על הדרך", ראשון 22:30, ערוץ החיים הטובים

לגבי ניצן יש תוכנית חדשה, ועד כמה שלא הוגן לשפוט בלי לראות מההתחלה, אני מתקשה להבין למה הוא צריך את זה, למה ערוץ החיים הטובים צריך את זה, ולמה האורחים צריכים את זה.

אנסה לענות על השאלה באמצעות התוכנית של אתמול: ניצן כנראה צריך את הכסף, הערוץ צריך הפקת מקור פלוס פרסטיז'ה פלוס אהדה אוטומטית של הברנז'ה. האורחים אהבו פעם את ניצן, בא להם להתפרק אבל לא מול הקהל העצום של ערוץ 2, לא נשארו תוכניות שבהן הם יכולים לדבר על עצמם חצי שעה, ויאיר לפיד כבר מזמן לא בערוץ 3.

אתמול האורח היה משה איבגי, שחקן מוערך ביותר, שלאחרונה מצא את פרנסתו בסדרת הפרסומות "הכי טוב". הכי בנאלי יהיה לומר "הכי רע", אבל בסך הכל מדובר בפרסומות נחמדות. לא מדיום שהיית מצפה למצוא בו את מי שהוגדר כשחקן מספר אחת של הקולנוע הישראלי, אבל בכל זאת דמות שמזכירה לא רע בכלל את ההוא מ"חולה אהבה משיכון ג'", ולא מביישת את היכולות של איבגי.

ועדיין, כשברקע תמונות מניו יורק, בניינים או סנטרל פארק, כל הזמן זה מתחלף, לא באמת צריך לעקוב, ביד כוס יין אדום ומקדימה שולחן קטן, ניצן את איבגי מנסים לייצר משהו בלתי אפשרי. איבגי רוצה להעביר תובנות בשקל, ניצן לוחץ שוב ושוב באותה נקודה, ושוכח שפה זה לא שיאצו. זה מה שמקבלים בסוף: לחיות את הרגע, לא להפסיד את החוויה, לא להתייחס לכל דבר כאילו זה סוף העולם, לדעת שאנחנו לא במרכז, הייעוד שלנו זה גם להתבונן כלפי חוץ, אפשר ליהנות מבדידות, להגיע למטה זה לא כל כך נורא, אחרי הכל מה הביג דיל.

הופה, כבר נהיה לי יותר טוב. הצרות שלי נראו קטנות בהשוואה למה שקורה בעולם, איך מתחשק לי לגור בדירת מרתף בדאון טאון מנהטן. נוט.

סתמי, לגמרי סתמי. אפשר היה לכווץ את השיחה כולה לעשר דקות, ויותר אנשים היו נשארים ערים או מוותרים על זפזופ. וזה, אם לא היה ברור, ממש עלבון לצמד של אתמול: כי הכתבות של גבי ניצן מצוינות (טרם קראתי את הספרים), הסרטים של איבגי מעולים, ובכל זאת שניהם מצליחים להוכיח שאם אין מה להגיד, או לא יודעים איך להגיד את זה, תמיד עדיף לשתוק. חז"ל האלה, יש עליהם.