באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"מילואים", שלישי 21:00, ערוץ 2

אחרי כמה ימים של חופש (?) מהמסך, החלטתי לחזור. ואיזה ערב זה היה לחזור אליו: מילואים עונה שנייה, אמנון לוי עונה חדשה, כרישים לראשונה וסופרנוס כמו בפעם הראשונה. ומי בכלל יכול לראות את הכל. בחרתי שתיים: מילואים, והכרישים. הסופרנוס ממילא מוקלטים בוידיאו (מה שמזכיר לי לראות המגן, הצילו והבית הלבן).

אז מה עושים בעונה שנייה של האחים ברבש? אם לא שונאים אותם מראש על העיסוק המאסיבי בצבא ובגבריות, אז נהנים. אני לא שונאת מאז "אחד משלנו". עברו למעלה מ-15 שנה, וצה"ל גרסת ברבש לא איבד את הקסם שלו אצלי. תמיד אני ממשיכה לרצות להיות קרבית. הצליח להם עם ה"אובר-פטריוטיות", המושג הכי עדין שאני יכולה לגייס למה שהם עושים. כשמוסיפים לזה שיר פתיחה של רמי קליינשטיין זה לא נהיה יותר טוב.

מזוכיסטית. אז מה.

עכשיו, בשבחי המזוכיזם: בסוף העונה הקודמת החבר'ה מיילדים פלסטינית במחסום, מאושרים עד הגג, או בעצם עד שכדור מפלח את הגב של פיסטוק. ואז מתחיל מארב מתוכנן היטב, לחוץ נורא, פצועים, הרוגים, אנשים מתים בידיים ואילנית מתחילה לשיר. כל זה כאשר במקביל החיים של אנשים אחרים ממשיכים כרגיל, כי אף אחד לא רוצה אפילו לנסות לדמיין איך נראים חיים של חייל בשטחים, ועוד פחות מזה חיים של מילואימניק.

הברבשים משתמשים בכל שטיק אפשרי, כולל מצלמה רועדת כדי לדמות את הצד הפלסטיני היורה, אבל זה עובד. יש מתח, יש פחד, אני סותמת את האוזניים ומסתירה את העיניים בכל פעם שאני יודעת שהולכים לירות במישהו, ממש כמו ילדה. יודעת ולא מנחשת, כי כאן אין רחמים: הצצת, נפגעת. אין דבר כזה להרים ראש או לזחול - ובהזדמנות זו אני רוצה לומר לחיילי ישראל: פצוע שמנסה לזחול בשטח חשוף, כשהצלפים עדיין בסביבה ובטוחים שהוא מת, זה מיותר. הם הרי כבר לא יכוונו אליו. עדיף לחכות שכל זה ייגמר, מאשר להקשיב לבנדה.

אני לא בטוחה אם אני בנויה לצפייה של שלושה פרקים ברצף מ"מילואים", כמו שאני אוהבת לעשות עם סדרות אחרות, אבל פעם בשבוע היא בדיוק את מנת הקרביות הדרושה לי. כל זמן שאין תחרות מתכונים עם לוף, אני גם אמשיך לסנגר על ברבש את ברבש.