באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"הסופרנוס", שלישי 22:00, יס פלוס

אתמול בערב החלטתי לקחת קצת חופש מיומן המלחמה שלי, אז הלכתי על "הסופרנוס". לא על הפרק השלישי לעונה השישית, ששודר באותה שעה בלוויין, אני הרי מהצד של הכבלים, אלא על שני הפרקים הראשונים של העונה שקיבלתי מוקלטים. אותם שני פרקים שעליהם קראתי השתפכויות מכאן ועד בכלל, בכל עיתון אפשרי. מה אני אגיד לכם, לא סתם לימדו אותנו ביסודי "גודל האכזבה, כגודל הציפייה".

כלומר, בסדר, יש הרבה רבדים פסיכולוגיים, יש הרבה משמעויות, וכמעט כל דמות זוכה לשתי שורות לפחות. אבל הלו? פעם פרק כמו העולם הבא של טוני היה הפרק יוצא הדופן של העונה, זה שבא בין יריות מימין ומשמאל, ולא מעט עסקים מפוקפקים. עכשיו יש שני פרקים ברצף שבהם בעצם לא קורה כלום, ובכל זאת חמישה אנשים מתים. מה קרה לימים שבהם למוות היתה סיבה אמיתית?

אני לא אוהבת ספויילרים, אבל אם מר סופרנו הולך להישאר מחובר למכונות כל העונה, אני אתחיל לראות פרקים של "הבית הלבן" בשידור חוזר (מה שמזכיר לי: שלושה פרקים מוקלטים מחכים בסבלנות). אומנם אני אוהבת את הלוק החדש של הבן שלו, נהיה שווה הקטנצ'יק, אבל זה לא מספיק. אח, איפה הימים שכריסטופר היה תקוע בשלג עם פולי, שג'נט היתה כל כך משוגעת שאף אחד לא היה חולם לתת לה לגדל ילדים, שג'וני סאק היה עם סיגר - ולא מהסוג שמחלקים בכלא.

אוי, כמה שאני מתגעגעת. שום זהות בדויה, שום כנס, שום נזירים בודהיסטים ושום פרוז'קטור מלמעלה לא יכסו על הגעגועים. רק הדבר האמיתי. מיי און פרייבט טוני.