בשבוע החולף נקראו הרבה אנשי תקשורת אל הדגל. בדרך כלל החופש הגדול של הילדים הוא גם החופש הגדול של הטאלנטים, אבל נסראללה שינה לכולם את התוכניות. אז אושרת קוטלר חזרה אל המסך, ואנשי "משחק מכור" החליפו לעצמם את השם, ומשתתפי "ארץ נהדרת" התגייסו אף הם (אם כי ברכילויות כתוב שאת הקטעים של עלמה זק צילמו מוקדם כדי שהיא תוכל להתעופף לטוסקנה. האם אלון נוימן יציע לה סוף-סוף נישואים?).
טוב, חדל קשקשת ברשת. כלומר רכילויות בבלוג.
אם יש מישהו שעדיין לא גויס, תודה לאל, ויכול להיות שאני טועה כי אני לא רואה מספיק טלוויזיה - הה! - זה יאיר לפיד. דווקא האיש הכי נחמד בטלוויזיה, ומתי הוא כבר יבין שזו לא מחמאה, לא נמצא שם. הוא הרי היה יכול לראיין את כל המח"טים והמג"דים כל כך ברגש, ולהזמין את הזמר שישיר את השיר המנחם ("גאולה" אולי?), ואת נינט שתהיה לנו יפה על המסך, ואת שלום אסייג שינסה להצחיק (אותי הוא מצחיק, אצל אחרים הוא צריך להתאמץ יותר). אבל הוא בחופש.
אז יאיר לא על המסך, אבל יש לו טור בעיתון. ובטור הזה, בשישי האחרון, הוא כתב שמישהי צעקה עליו למה הוא משחק שש-בש "במקום לעזור לתושבי הצפון", ושיצפאן סיפר לו ש"עשיתי הליכה על חוף הים, לפני השקיעה, ומישהו צעק במגאפון של המציל 'יצפאן, מלחמה בלבנון ואתה הולך?'". הטמטום הזה של עם ישראל הזכיר לי את המורה שלנו בטיול השנתי של כיתה י', שדפק על דלתות החדרים מוקדם בבוקר, וצעק לנו "בגין מת, ואתם ישנים?!?". כאילו שאם היינו ערים הוא לא היה מת.
וזה נכון גם לגבי התל-אביבים: אם לא נשב בבתי קפה, יפלו פחות טילים? לא. אם לא נשב, ואם לא נלך לשופינג, או לקולנוע, מה שיקרה זה שגם החיים המסחריים פה ישותקו, ובעלי העסקים גם פה יסבלו, וכלכלה של מדינה שלמה תקרוס כאילו כלום. אני יודעת שבפשטנות זה נשמע אידיוטי: האסקפיזם מניע את גלגלי הקפיטליזם. אבל ככה זה. בטוב, וברע.
כרגע המצב רע. רע מאוד אפילו. אבל לשבת ולבכות לא יוביל אף אחד לשום מקום. בדוק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
