באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

פינגווין זו חיה מאוד חמודה וקצת ילדותית, שאוהבת לעשות גליצ'ות בקרח. לרוב מדובר בשמנדריק משעשע, שקצת כמו בחורה עם מכנס נמוך, יוצאת לו הבטן כשהוא נשכב על הקרח, אבל כשהוא עומד עם מכנס רגיל הוא נראה בסדר גמור. באופן מופלא, הוא נאמן למחזור המסעות של אבות אבותיו, כמו גם לכללי הבטיחות של ילדי ישראל בשנות השמונים: רק בטור עורפי תצעד, לא באמצע לא בצד.

כיוון שהפינגווין בכל זאת צפוני, לפעמים הוא מצפצף על הכללים, וצועד בקבוצה - בעצם, כמו כל ישראלי טוב, הוא בודק שאף אחד לא יהיה לפניו. גם הוא רוצה להיות ראשון במושבת ההזדווגות, שנפתחת בשליש הראשון של השנה, כשהשמש והירח נפגשים.

למעשה, מי שרוצה להיות ראשון זו הפינגווינית: יש פחות גברים מנשים, ולפעמים צריך ללכת מכות על גבר שמבסוט מהפינג-פייט שנפל עליו. בניגוד לישראלי הממוצע, אותו פינגווין נוהג לעשות אהבה לאט, נורא לאט, ובעדינות. בסוף יוצאת ביצה.

בניגוד למין האנושי חובב המטאפורה "אני צייד, את מלקטת", אצל הפינגווינים האישה היא הציידת. במין מחול מוזר היא מעבירה את הביצה אל האב (לפעמים הוא קלומזי והביצה נופלת, ונגמר), שיחמם אותה בין רגליו בחורף הקשה, ויוצאת יחד עם חברותיה אל האוקיינוס כדי לתפוס קצת אוכל, לעצמה ולבייבי-פינגווין שיבקע. למעלה מנשבות רוחות הכפור, למטה מתחת למים נשמעת שירת הים, וכל הפסטורליה היתה יכולה להימשך לנצח לולא מחזור הטבע, שבו לכל חיה יש טורף.

כל מי ששפר מזלה מביאה קפיצה מתוך המים החוצה, ונודדת חזרה אל הגברים. מדי פעם מישהי מביאה טרחה (treha) על הקרח, אבל מייד קמה באלגנטיות כאילו לא קרה כלום. אם האבא והבייבי שרדו, היא מזהה אותם לפי הקול - לפי המראה זה כמובן בלתי אפשרי, כי ממש כמו חרדים בקפוטות, גם כאן כולם נראים אותו דבר.

אחרי שתי דקות של חיבוק, אבא פינגווין עוזב אותם ויוצא לו לדרכו, לעבר האוכל. אחרי הכל, הוא כמעט גווע ברעב עד שכל הקצ'קעס חזרו. בסוף גם הוא יחזור, המשפוחה תתאחד שוב, אבל לא לזמן רב. כשמגיע האביב מגיע גם הזמן של הקטנים לתפוס עצמאות, ולצאת אל האוקיינוס. האם הם ייפגשו אי פעם שוב? רק בני אדם מוטרדים משאלות כאלה.

לוק ז'אקה יצר סרט קסום, שמאניש שלושה פינגווינים קיסריים - אבא, אימא ובן - על סמך צילומים שנערכו במשך שנה באנטרטיקה. פינגווינים קיסריים מגיעים לגובה ממוצע של 1.10 מטר, ולמשקל ממוצע של 35 ק"ג. מרחוק הם נראים כמו אנשים קטנים ושחורים. אחרי פחות משעה וחצי מבינים שזה בדיוק אותו דבר גם מקרוב.

"משפחת הקיסרים" (The Emperor's Journey), צרפת 2005. 85 דקות. במאי: לוק ז'אקה

הסתייגות עם היגיון מאתר אנונימוס: "עד שפינגווינים לא יחזיקו בעצמם מצלמות ויקריינו בצרפתית, הקונפליקט בין חשיפת המתעדים להסתרתם, ייוותר בהכרח בכל סרט על חייהם"