"קפה בגדד", באחד מערוצי הסרטים הקרובים לביתכם
הכל חוזר אליך כמו בומרנג. תהיה טוב, תקבל טוב. תיפרד מהאור, יבוא לך החושך, עד שתקרא לאור בחזרה. האם זה המסר שניסו יוצרי "קפה בגדד" להעביר? אם כן, נפלא. אם לא, יש להסתפק בהגדרה הלקונית "סרט על ידידות ואהבה". וזה, כמובן, חבל.
לי באופן אישי היו שלוש תובנות:
- הייתי שמחה לבלות באמצע השום מקום הזה לפחות שבוע-שבועיים
- סופסוף אני יודעת מה סי.סי.אייץ' פאונדר עשתה לפני "המגן"
- יש מצב שמישהו זכה באוסקר על הסרט הזה, אימא שלי טוענת שמדובר בסי.סי.אייץ' פאונדר
כמעט עשרים שנה עברו מאז ש"קפה בגדד" עלה על המסכים ועד שהוא נחת בוידיאו שלי. הוא תמיד היה מסוג הסרטים שכולם מדברים עליהם, ולי אין אפשרות לעשות דבר מלבד להנהן בראש, ובלבד שלא תתגלה הפדיחה. ובכן, העניינים תוקנו, ולטובת חלשי הזיכרון, הרי התקציר:
יסמין שם-משפחה-בלתי-אפשרי מבווריה, גרמניה, נוטשת את בעלה וגוררת מזוודה לעבר המקום הקרוב ביותר במדבר הלוהט של אריזונה - תחנת דלק אומללה שמשרתת בעיקר משאיות, בית קפה בלי קפה ומוטל מיושן. וזהו. שום דבר אמיתי לעשות, שום דבר לשאוף אליו, רק תחנה בדרך.
את המקום מנהלת מיס ברנדה, שיש לה מלבד מזג חם (כלומר עצבים גבוהים) גם שני ילדים ונכד תינוק, ובעל שמתחשק לה לזרוק. יש את קאוהנגה האינדיאני שעוזר לה קצת בניהול העניינים, ויש עוד כמה טיפוסים מוזרים אך ציוריים: מר קוקס צייר התפאורות, דבי ציירת הקעקועים, ועוד כמה שעוברים בדרך ומציירים את החיים בצבעים שלא דורשים היגיון.
ממש לא רחוק משם נמצאת לאס וגאס הצבעונית, ועל אף שהיא אינה נראית אפילו בפריים אחד, מדובר בדימוי שמבהיר היטב את העליבות. כלומר, את אותה עליבות שקסמה לי מאוד, הרבה יותר מהנצנצים של הקזינו. אגב, ב"קפה בגדד" גם אין על מה להמר: בכל מקרה יהיה חם והזוי.
אחד הדברים היפים בסרט, מעבר לסצינת הפתיחה שלו, הוא היותו עמוס בסמלים. החל מהתרמוס של רוזנהיים, דרך הבומרנג, הקשר בין שתי הנשים הלכאורה כל כך שונות, סאל העוקב מהמכונית, המוזיקה של סלומון, הקסמים של יסמין וכן הלאה. היום נשארה מכל זה בעיקר נקודת ציון לתיירים (מי שרוצה לבקר: ניוברי ספרינגס, קליפורניה. מאוד דומה לסרט, אבל בלי מגדל מים ובלי מוטל), ואפילו התזכורת התל אביבית נסגרה לפני שלוש שנים.
כיוון שהסרט צולם בשנות השמונים, טרום עידן האינטרנט ההמוני, אין לו כמעט אזכורים מעבר לבנאליה. זה חבל: אחרי הכל, היום אני יודעת בוודאות שמדובר באחד הסרטים היותר טובים שאמריקה סיפקה לעולם, מבלי להתחשב בדרישות של הוליווד.
אגב: רק פסקול הסרט היה מועמד לאוסקר, ולא זכה. הייתי יכולה לעלות על הטעות של אימא שלי עוד קודם, אם הייתי זוכרת שרק ב-2002 זכו שחורים לראשונה בפרס האוסקר לשחקן הטוב ביותר (האלי ברי על מונסטר בול, ודנזל וושינגטון על יום אימונים מסוכן). מי שמתעניין קצת יותר, ימצא את מבוקשו כאן.
"קפה בגדד" (Out of Rosenheim או Bagdad Cafe), ארה"ב/גרמניה 1987. 95 דקות (בגרסה הגרמנית, הסרט ארוך יותר ב-13 דקות). במאי: פרסי אדלון. שחקנים: מריאן זאגברכט (יסמין), סי.סי.אייץ' פאונדר (ברנדה), ג'ק פאלאנס (מר קוקס), ג'ורג' אגולר (קאוהנגה). שיר הנושא: Jevetta Steele - Calling You.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
