באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"אביבה אהובתי", בבית הקולנוע הקרוב לביתכם

קשה להחליט מה קורה לצופה יותר במהלך "אביבה אהובתי": בכי או צחוק. שניהם מופיעים כאן בערבוביה כה גדולה, עד כי מתחשק להגיד לבמאי, שמי זרחין, "רגע, תן לנו קצת מנוחה. תן לנו חמש דקות של סתם עלילה, ככה, בשביל להירגע".

האמת, זו תלונה קצת קנטרנית. אחרי ארבעה ימים ושלושה סרטים ישראלים, אפשר להגיד ש"אביבה אהובתי" הוא הסרט שהכי התחברתי אליו, הכי נכנסתי חזק עם הרגש, וכמוני כל אלה שמיהרו לברוח מהאולם כדי שלא יראו להם את הדמעות. אין לי מושג כמה מהם כותבים כמו אביבה, משתמשים בחיים כחומר לכתיבה ובו-זמנית מנסים לברוח מהם, אבל לי זה לגמרי עשה חשק ללכת הביתה ולכתוב במחברת שקיבלתי לאחרונה. כמובן שעד שמצאתי חנייה הלך לי כל החשק. ומי בכלל ירצה לקרוא ספר על חניות.

אביבה (אסי לוי) לא מוטרדת מעניינים כאלה, כי אין לה בכלל אוטו והיא גרה בטבריה ולא בתל אביב. יש לה בעל מובטל בשם מוני (דרור קרן) ושלושה ילדים בדרגות שונות של עצבים (דנה איבגי, איתי תורג'מן ודקל עדין). יש לה אחות (רותם אבוהב) שהעבודה שלה זה לנסות להיכנס להריון, עם בעל קצת אלים (נתי רביץ) שחוץ מלנהוג במונית גם רוצה לעבור לגור בחולון. לאלה מתחברים אימא משוגעת (לבנה פינקלשטיין) שצועקת מהחלון "אביבה מון אמור", ואבא חובב מתכונים (ראובן דיין).

מעל כולם מככבת טבריה: אולי עיר ענייה, אבל איזה נופים, יא חביבי, כמו שסבתא שלי זכרונה לברכה היתה אומרת. הכינרת, הרי הגולן, רק עלה לגג, הושט ידך וקבל השראה. אבל כשיש לך את זה כל החיים, אתה לא מעריך את זה. עולה לגג כדי לברוח מאנשים, או כדי לשבת עם הצבע על הראש, לא הרבה יותר. אבל הצופה - ואני מקווה שלסרט יהיו המון צופים מעבר לים גם בלי מועמדות לאוסקר - הוא יודע להעריך את היופי שנפרש לפניו.

נכון, החיים הם קטנים: אביבה עובדת כטבחית במלון, היא כותבת יפה, יש מישהו מתל אביב שעוזר לה (ששון גבאי), אבל החלומות שהיא רוקמת מעל השולחן הקטן לא באמת מתגשמים. כתיבה היא סוג של שחרור, אבל פרסום הכתיבה, שכולם יידעו שזה שלך - זה אתגר מרגש. ואביבה קרובה מאוד לוותר עליו, לטובת הכסף שיפתור לה כמה בעיות. "יונה" הופכת ל"לונה", הקרדיט שלה מסתכם ב"א.כהן", והתוצאה היא ספר לא מוצלח בשם "לונה אהובתי". מזל שהבת שלה נוזפת בה שעדיף להיות זונה של הגוף, מאשר זונה של הנפש.

אחרי אותה סצנה, חשבתי שלו "אביבה אהובתי" היתה סדרה, אפשר היה להוסיף בה לא מעט סצנות של הילדים. שלושתם שחקנים טובים, ולשלושתם יש כאן תפקיד קטן מדי. למעשה, כולם סובבים את אביבה, אין כמעט סצנה בלעדיה (אחת שאני מצליחה לזכור: מוני במוסך בלילה), ואין דקה להתגעגע אליה. איתה באש ובמים, באוניברסיטה ובמטבח. מתי בדיוק חתמנו על החוזה הזה?

לא חתמנו. אבל בשורה התחתונה, לא נתלונן על זה. אחרי הכל, קיבלנו חוויה חזקה. ומי שעוד לא הלך, שירוץ.

בקטנה: בזמן הצפייה לא יכולתי שלא לחשוב על שרה שילה ועל ספרה "שום גמדים לא יבואו". האם אני היחידה?

"אביבה אהובתי", ישראל 2006. 107 דקות. במאי: שמי זרחין. שחקנים: אסי לוי, רותם אבוהב, לבנה פינקלשטיין, דרור קרן, ששון גבאי, נתי רביץ, דנה איבגי, איתי תורג'מן.