באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"חומוס קארי", שבת 21:30, ערוץ 8

במשך תקופה ארוכה הבטחתי לעצמי להתרחק מערוץ 8, על שום שלל סרטיו הנראים מבטיחים ומתגלים כמבצרי שעמום, שדקה של עניין מתקשה לחדור לתוכם. ואז בא זפזופ אקראי ומשאיר אותי מול "סיפור באופסייד", סרט הנבחרת של ניר טויב.

אומנם פספסתי את ההתחלה, אבל זה לא הפריע לי: מדובר היה במסמך מרתק שמתעד חבורת בבונים בלתי נלאית, לצד אוהדת אחת שלא מפסיקה לדבר, לעשן ולשתות. מצוין, חשבתי לעצמי, ונשארתי ל"חומוס קארי", הסרט שבגללו בכלל בדקתי את לוח השידורים של ערוץ 8. ובכן, שני סרטים טובים בערב אחד זה כנראה גדול מדי על הערוץ.

מודה, הודו לא עושה לי את זה ברמה של יעד לנסיעה. ובכל זאת, ראיתי לא מעט סרטים וסדרות על החוויה ההודית, כש"אופטימיות קוסמית" של תמיר רפיק קמחי לוקחת את כולם בהליכה. בשביל "חומוס קארי" פספסתי את "שושלת שוורץ" (ערוץ הסרטים) ו"הבוגר (ערוץ הוט דרמה) ששודרו בדיוק באותה שעה, והקארמה שלי התגלתה כמשהו חסר טעם.

שלום למלכה, פיצה לפנים וברוכים הבאים ל"חומוס קארי". יוני ציגלר ונועם פנחס רצו לעשות סרט על הכפר באגסו שלרגלי ההימאלייה, אבל לא היה להם סיפור עלילה אמיתי, ולא שאלות, ולא תובנות, ולא שום דבר שמתקדם לשום מקום. הם לא ליוו אף "גיבור" כמו שצריך, לא נתנו לאף אחד לדבר למצלמה - פריבילגיה שיש רק למי שיודע שיש לו סיפור חזק ביד - ובאופן כללי במשך שעה לא קרה אצלם שום דבר.

בפברואר ראינו את הגסטהאוס של קאלה. באפריל הגענו לזולה של שורש. בין לבין ראינו מי זה גופאל ממסעדת הג'רמן בייקרי. 17 דקות לפתיחה, כלום עוד לא קרה, אבל הייתי אופטימית. אולי מתישהו מישהו יסביר למה הודו, למה באגסו, למה אהוד בנאי, למה אריאל זילבר. אבל לא. כל מה שקבלתי זה מכונת כביסה חדשה שלא יודעים איך להפעיל אותה, ואחרי עשר דקות צילום הופכת במפתיע ל"בית כב"ס", על משקל בית חב"ד, המכבסה שבאמצעותה קאלה עושה יותר כסף מהישראלים.

עכשיו, קאלה נראה לי אחלה בן אדם, לא כמו שורש שכל הזמן מנסה לעשות ביזנס, אבל למה לא לשוחח איתו רבאק? למה להראות אותו צועק על האחיין המסכן שלו, במקום לשאול איתו על הסטרט-אפ בהתהוות? למה לא לפענח את היחסים בינו לבין אשתו, שנראית די פמיניסטית? במקום זה אנחנו מגלים שלשורש יש גם "אוכל ישראלי לפנים", וגם "חגיגה בסנוקר - פתוח 24 שעות". ספטמבר, ושום דבר משמעותי טרם קרה.

אפילו רגע הפרידה העצוב של גופאל ושירלי (ואני חשבתי שקוראים לה קרן) לא באמת עצוב אלא עובר מעל הראש. הלא מה כבר ראינו מהקשר ביניהם? סצינת הפרידה ארוכה יותר מכל הסצנות המשותפות שלהם גם יחד, אז איך נתרגש, אה? ורגש, שמישהו יספר לציגלר ופנחס, זה משהו שעושה סרטים למה שהם. לא ריגשת, לא עשית את העבודה שלך.

אז מה נשאר לנו? ראש השנה, שורש עושה את הקופה שלו, יש ביזנס. אוקטובר, כולם עוזבים, קאלה מזיל דמעות, נשאר הנוף הקסום באמת. רות, סוף. להתראות ערוץ 8.

דברים שיודעים רק מהקומוניקט: קאלה בן 28, שורש בן 22, גופאל בן 29. במהלך הסרט "טיפות מתחלפות בדמעות, ולנו ניתנת הזדמנות חד-פעמית לראות את עצמנו דרך עיניהם של ההודים". מזמן לא שיקרו לי כל כך יפה בפרצוף.