באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"קיל ביל", שישי 21:00, ערוץ 10

הסיבה היחידה לכך שצפיתי ב"להרוג את ביל" כלומר ב"קיל ביל", היא הידיעה שמועדון המעריצים של אומה תורמן אינו כולל רק את קוונטין טרנטינו. רוצה לומר, אנשים מדברים על הסרט המון, גברים הרוסים על אומה, ואפילו אני כבר מכירה את השריקה בעל פה. אז הגיע הזמן לדעת על מה המהומה.

ובכן, יותר ממהומה זהו מרחץ דמים. שלא לומר: מחול החרבות, ליטרלי. מזמן לא ראיתי כל כך הרבה דם, ואני לא בטוחה שארצה לראות שוב, למרות שלסרט יש סיקוול הכרחי, שבלעדיו לא יודעים מה הסוף. איך אמרה אימא שלי, כשצפינו בסרט אתמול, בוידיאו: לפחות הפסקול נחמד.

נחמדות היא לא הצד החזק ברשימת החיסול של הממבה השחורה (תורמן). בסרט הזה היא מספיקה לחסל רק שתיים מחמשת חברי חוליית המתנקשים "הצפע הקטלני", אבל כל כך הרבה סובלים בדרך, והרבים האלה הם גם הצופים.

נכון, טרנטינו השתמש עבורנו ביופי של טריקים, ודאג שלא יהיה לנו משעמם. מעברים בין שחור-לבן לשחור-כחול לצבעוני, שילובים בין מציאות לאנימציה, צילומי-על וצילומי-עלק, וברקע, המנגינה הכי פופולרית בבית שלנו בשנות השמונים.

ונכון, יש פה סוג של עלילה: באמצע חתונה בכנסייה באיזה חור בטקסס באים ארבעה מקצוענים בשליחותו של רצחני אחד בשם ביל, ויורים בכל מי שבסביבה, כולל החתן, הכלה, הכומר, אשתו וכולי. ברגע האחרון מתברר שהכלה לא מתה. היא נושמת, אבל בקומה. דריל האנה כמעט הורגת אותה בשנתה, רגע אחרי שהיא שורקת בסבבה, אבל ביל לא נותן לה. השינה הזו תימשך לבסוף ארבע שנים, עד שאומה מתעוררת ונוקמת. למה נוקמת? כי היא כבר לא בהריון (מביל, לא מהחתן). איך היא יודעת שעברו ארבע שנים, עוד כשהיא במיטתה בבית החולים? לא ברור [התשובה הרשמית והלא מספקת: בתרבויות מסוימות יודעים לקרוא שנים בכף היד, לפי הקווים].

וזה החלק הלא נכון: יש הרבה דברים לא ברורים בסרט הזה, שבהם ההיגיון יוצא להפסקה, ואני לא מדברת על זה שבחורה אחת עם חרב אחת מאוקינאווה מנצחת חמישים גברים. אני הולכת על היותר פשוט: איך זה שהיא 13 שעות בחניון ואף אחד לא מגלה אותה? מאיפה יש לה כסף לעלות על מטוס? איך היא מייד זוכרת הכל, ומתפקדת מצוין? כאלה מין דברים פעוטים, שרק פולניות יכולות לשים לב אליהם בין שלל שלוליות הדם.

על כן, מהסרט הזה אין לי הרבה מסקנות. לכל היותר: אם נקמה היא מנה שמוטב להגישה קרה, אז חליפה צהובה וחרב תואמת מוטב ללבוש בפורים. בשאר ימות השנה לא צריך תזמורת יפנית בשביל לרקוד.

הטריוויה הכי דבילית: זה הסרט הראשון (באורך מלא) של טרנטינו שבו המילה FUCK נאמרה פחות ממאה פעם. היא נאמרה רק 17.