באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"אישי עם גיל ריבה", שני 22:32, ערוץ 3

כמו בימים הטובים ההם, מי זוכר מתי זה היה, כשערוץ 3 עוד היה ערוץ המשפחה והיו בו הרבה תוכניות ראויות לצפייה, כך אמורים להיות הימים האלה לאותו ערוץ: ימים שמחים שבהם לטלוויזיה הרב-ערוצית יש סיבה להתקיים. נכון, הפעם לא מפזרים סיכונים, ואלה אותן שלוש תוכניות ברצף כל ערב, אבל היי, השילוש הקדוש מורכב מהפקות מקור, משהו שלא הולך ברגל כבר הרבה זמן.

זה מתחיל ב-22:00 עם "בנות" המוצלחת, ממשיך לתוכניות הראיונות של גיל ריבה ומסתיים בתוכנית של גיא פינס - שאומנם משודרת במקור ב-19:30, אבל אני מוכנה להמר שאת עיקר הצופים שלה היא תעשה בלילה, כשיש לה כזו מקפצה מוצלחת.

כן, עכשיו זה ברור לי: בערבים גשומים של שעמום מחץ טלוויזיוני בזירת 2 ו-10, ערוץ 3 הוא האלטרנטיבה. הוא ולא אקסטרה הוט המתרוקן מנכסיו, שאפילו את "24" בחר לשדר במוצ"ש - מה שמבטיח שכמעט לעולם לא אראה פרק בזמן שידורו.

אבל בואו נחזור ל"אישי עם גיל ריבה": כמו יאיר לפיד-אסור להפסיד בזמנו, גם ריבה הולך על חצי שעה מול מרואיין אחד, שאמור לספר יותר ממה שהוא מספיק בשבע דקות  בגן עדן שמעניק לו ערוץ 2. התוכנית הראשונה היתה עם טלי פחימה, השנייה עם אוולין הגואל, ובשתיהן ריבה השתמש באותה מימיקת פנים ושפתיים שנועדה להטעות את האויב ומסבירה סוף-סוף איך כולם נופלים אצלו בפח: המרואיין פשוט לא יודע אם הבן אדם צוחק עליו או איתו או לא צוחק בכלל.

זירת ההתרחשות היא לוקיישן נעים לכאורה, "בית" עם אח מבוערת, אבל השולחן וספות הדיינר גורמים ועוד יגרמו לכל מרואיין שטיפה מודע לעצמו לשבת כל הזמן ישר ולהחזיק את הבטן, משמע לא להתרכז מספיק בראיון. בלי קשר, זה גם מצטלם ממש רע. כאילו יפה ומהודר, אבל זה לגמרי טראשי. אולי כמו שריבה היה רוצה שנחשוב עליו.

וכך, כשכל תשומת הלב מופנית למה שמסביב, קשה להקשיב באמת למרואיין, ובמקרה שלנו למרואיינת - שכאילו לא עשתה הרבה בחיים מלבד ברוריה פסקל, אבל כן יש לה סיפור חיים מעניין. למשל, שהיא ילדה בגיל 24, לא הרגישה שיש לה אינסטינקט אימהי, ופשוט מסרה את הילד לאביו. האב והבן נסעו לאמריקה, היא נשארה פה, ורק אחרי שנים נוצר הקשר המחודש. היום הילד בן 21, ונמצא בקשר טוב עם אחותו (רק מצד האם כמובן) בת השבע. לא זכור לי שמישהי בארץ (מוכרת) דיברה על נטישת ילד כל כך בגלוי. שאמרה "ויתרתי על עצמי, וויתרתי עליו".

קצת קודם לכן היא סיפרה שהלכה ללמוד משחק רק בגיל 34, לצד ילדים צעירים ויפים שבהם קנאה לא מעט. מה היתה ההרגשה, שואל ריבה, והיא עונה בגלוי "שאני מקנאה, אבל שזו לא סיבה לא להיות שם". זה היה רק אחרי פיק-אפ - אף מילה על הקטילה של הסדרה. לא מתאים לריבה. אולי הוא חשב שזה כבר בנאלי אבל בעיניי זה מתבקש - שהיא הרשתה לעצמה לומר "אני שחקנית". ולכן, היא אומרת, הסדרה עשתה בשבילה המון. גם בשבילנו הסדרה עשתה המון: הבנו שבר רפאלי לא שחקנית. גם על זה ריבה לא אומר מילה.

בסך הכל, אם עוצמים עיניים, יש פה פוטנציאל לא רע. לכן, אני מרשה לעצמי לגלוש לממלכת הקיטש, ולהגיש בקשה: אנא , ראיון עם יגאל בשן. תודה.