באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"הקוטב המזרחי", חמישי 21:40, ערוץ 1

הבעיה הראשונה בסרטו של אלי בן דוד, "הקוטב המזרחי", זוהתה כבר בפתיחה: סלסול של זוהר ארגוב, ולאחריו המנגינה של "חנה'לה התבלבלה". סרט שנעשה בשנת 2007 ונפתח בצלילים משנות השבעים, מה הוא כבר יכול להגיד, מה יש לו לחדש, ולהיכן לעזאזל נעלם הרציונל שלו. התשובות, לפי הסדר: כלום, שום דבר, לא היה אחד כזה.

אני אוהבת לראות סרטים וסדרות שעוסקים במוזיקה, וגם את אלה שעוסקים במוזיקה המזרחית. כאלה כבר נעשו לא מעט, ובניגוד למה שבן דוד חושב, אי אפשר להעמיד פנים ולהגיד שהם לא קיימים. אם כבר רוצים לספר את הסיפור של המוזיקה המזרחית, הוא צריך להעביר את המסר הבא: המוזיקה הזו הצליחה להשתלט על המיינסטרים. זה מתחיל בכך שאין היום חתונה אשכנזית שלא משמיעים בה לפחות שיר מזרחי אחד, ממשיך לתחנות הרדיו ומסתיים בתוכניות האירוח והראיונות.

בניגוד גמור לשנים שבהן ניסים סרוסי התפלל להופיע בטלוויזיה, ובשביל שימי תבורי היה צריך לרמות בגלויות ללהיט בראש, היום מוזיקה מזרחית היא מקפצת רייטינג. פעם מרגלית צנעני אמרה בתוכנית של רבק'לה מיכאלי שהיא "זמרת חתונות, אשכרה חבר", והמפיק אהר'לה גולדפינגר גלגל עיניים לשמיים ומרט שערות. היום מרגלית צנענית שופטת ב"כוכב נולד", ואף אחד לא מערער על העברית שלה.

אבל בצד אלה, נוצרה גם בעיה, וזו הנקודה היחידה ש"הקוטב המזרחי" מחדש בה: הרמה הנמוכה של הטקסטים. מצד אחד יוסי גיספן שכותב שירים לשרית חדד ומושיק עפיה שאוהב את הגימיק, מצד שני ירון לונדון, עמוס אורן, אביהו מדינה וצנעני שלא מאושרים מהמצב. גיספן טוען שאין בעיה לומר "תודה" למישהו בעזרת המילים "אתה תותח". לונדון מדבר על חרוזים איומים ונוראים ועל רשלנות בעברית. אורן מדבר על כך שההצלחה של עשר השנים האחרונות בלבלה את העוסקים - מעמד, כוח וכסף קובעים יותר מהתרומה האומנותית. העברית הקלוקלת של עפיה עושה חור באוזניים ("אני יצליח", "יהיו לי שתי יגואר").

אבל סרט לא יכול להיבנות רק על טיעוני שפה. ולכן, הכשלים של "הקוטב המזרחי" ממשיכים. מלבד הנושאים הממוחזרים, מדובר גם בראיונות ממוחזרים שערך ירון אילן מ"ריח מנטה" במהלך השנים (פבלו ורוזנברג ומאיה בוסקילה ב-2004; מרגלית צנעני בתקופה של השיער הארוך והמתולתל), אשר משובצים לצד ראיונות שאין לדעת מתי צולמו.

אילן לא מוזכר בשמו במהלך הסרט, ובקרדיטים הוא מוצג כ"מנחה". פעם הוא לפני המצלמה, ופעם אין לדעת אם הוא נוכח. לסרט אין קריינות, וגם לא ברור איך פתאום צצה אהובה עזורי, ולמה אף אחד לא החליף מילה עם שרית חדד.

מילא חדד, שעוד אפשר לראות קטעים שלה בהופעות. אבל מה עם אייל גולן? מה עם זהבה בן? מה עם שלומי שבת? מה עם יואב יצחק? מה עם בועז שרעבי? הם לא מוזכרים אפילו במילה. וזו רק רשימה חלקית. נכון שאי אפשר להזכיר את כולם, אבל לפחות את המובילים בחמש השנים האחרונות, לזה הייתי מצפה. אי אפשר רק להתבסס על ארכיון, ולהביא שוב את ירון לונדון שיסביר שהוא לא ניסה להעליב את סרוסי. ועם כל הכבוד לליאור פרחי, שמתבטא יפה מאוד, לאיזו שורה בדיוק הוא שייך שאותו מראיינים ואחרים לא?

יכול להיות שיש פה אינטריגות, באמת שאני לא מבינה בתחום הזה. אני רק יודעת שכמו שאומר אביהו מדינה, הרבה צעירים היום רוצים להתפרק במוזיקה, ולכן פחות אכפת להם מהמילים, לא רוצים להשקיע בהן מחשבה. זה לגמרי נכון: אני חושבת שהמילים במוזיקה המזרחית מפגרות ברמות-על, אבל הקצב עושה לי טוב על הלב, ואין לי בעיה לזכור שורות כמו "בלבלי אותו, אל תעשי לו חשבון". מה גם שזה מאוד ממריץ בספורט ;) כמעט בקלות אני עוברת מהליכה לריצה.

זה בדיוק מה שאפשר להגיד על "הקוטב המזרחי": אין לסרט הזה שום דבר מעניין להגיד, אבל יש לו שירים וקצב, אז הצלחתי לסיים שעה ורבע מול המסך בלי לסבול.

בקטנה: אנשים נורמלים לא נחשפים ללוח השידורים של ערוץ 1, אז תנו לי לחדש לכם:

היום בערב, ב-21:00, יוקרן "הארי פוטר ואבן החכמים"

מחר, שבת, ב-22:00 יתארח לב לבייב בראיון אישי נדיר ב"בית היהודי"

בשבוע הבא, שלישי, ב-23:00, יגאל בשן (!!!) יתארח ב"תוצרת הארץ", לרגל מופע חדש המציין 40 שנות פעילות.

צפייה מהנה.