באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"המוהיקני האחרון", הוט גולד

סצנת פתיחה מעולה. מרדף משולש אחרי צבי שמסתיים בהתנצלות כלפי הפגר. אלה שלושה מוהיקנים: אב, בנו והבן המאומץ. הם חיים ממערב לנהר ההדסון.

סצנת סיום מעולה. האב המוהקיני אומר לבנו המאומץ "פעם... כל זה היה שלנו", בניגוד מוחלט לאמירה של האדם הלבן האמריקני לבנו "יום אחד, בני, כל זה יהיה שלך".

בין שתי הסצנות האלה מתרחש סרט שלם על תקופה רחוקה: ימים שבהם האנגלים והצרפתים נלחמו על אדמות אמריקה, וכל אחד מהצדדים סיפח לצדו שבט אינדיאני אחר. לאט לאט, בחסות הקולוניאליזם, השבטים הללו הרגו את עצמם. נלחמו אחד בשני, בלי סיבה אמיתית, וקטעו היסטוריה מפוארת.

קצת קשה להבין את ההיסטוריה הזו כשהיא מתנהלת בקרבות בין מבצרים. הרבה יותר קל להבין כשהאייק (דניאל דיי לואיס) המוהיקני מתאהב בקורה (מדלן סטו), ביתו של הקולונל הבריטי אדמונד מונרו, המכונה "שערות אפורות" בידי מגואה, בן שבט ההורון הנאמן לצרפתים, ששם לו למטרה לרצוח את הבת וגם את אחותה - כנקמה על מותם של ילדיו שלו. המציאות כל כך מסובכת, והנחישות כל כך חזקה, שהמוות אורב פה בכל פינה - ממש כמו ב"הדרך לפרדישן", רק כמה שנים קודם (כמעט 300. לא ביג דיל).

כדי להתחבר לסיפור הזה, כך מספרים, עבר דניאל דיי לואיס לחיות בטבע למשך כמה חודשים, באותו אזור שבו ככל הנראה חי בן דמותו - בן המערב שהוריו נרצחו, אומץ בגיל צעיר על ידי צ'ינגאצ'גוק (ראסל מינס), ואימץ את הזהות האינדיאנית עד למותו. גם הבמאי מייקל מאן השקיע בסרט, עד כדי כך שהגיע לאורך של שלוש שעות. אולפני פוקס הכריחו אותו לקצץ, היציאה לאקרנים נדחתה, והבמאי המתוסכל בא על סיפוקו רק כשיצאה גרסת ה-DVD ב-1999.

גם בגרסה הקצרה יותר נשארו סצנות מדהימות כמו ההתקפה על המבצר והבריחה בקאנו, וכמובן נופים מדהימים שחבל למות בהם. חבל רק שרבים מדי זוכרים מהסרט רק את שמו, "המוהיקני האחרון", והפכו אותו לביטוי שנועד לתאר את מצבם האומלל. אם זה זו לא מלחמה אמיתית, יש בכך זילות.

"המוהיקני האחרון" (The Last of the Mohicans), ארה"ב 1992. 112 דקות. במאי: מייקל מאן. שחקנים: דניאל דיי לואיס, מדלן סטו, ראסל מינס.