באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"המנזר", שישי 21:00, ערוץ BBC Prime

מכל תוכניות הריאליטי הדוקומנטרי, "המנזר" לוקחת את פרס הביזאר בהליכה. חמישה גברים עם עבר בעייתי נכנסים מרצונם החופשי לששה שבועות במנזר הבנדקטיני Worth Abbey שבמערב סאסקס, בריטניה. אין הצבעות, אין sms ואין הדחות, אבל יש הרבה סימני שאלה. אצלם, ואצל הצופים. השאלה העיקרית: למה?

גם אחרי הפרק הראשון, שנמשך שעה ובמציאות נמשך עשרה ימים, קשה להגיע לתשובה.

אב המנזר, האב כריסטופר, גבר בן חמישים בערך, הוא שאחראי לחמישייה הבעייתית. כמי שמאמין שכתבי הקודש הם ספרי שירה שעוזרים לאדם עצב את האישיות שלו, הוא מקפיד על הכללים (חמש תפילות ביום, קמים בשש, לא מוציאים מילה מהפה עד אחרי ארוחת הבוקר בשמונה וחצי), בודק איך הם מתנהלים באזור המגורים, ומסרב להתייאש כששניים מהם חותכים לכפר הסמוך בשביל בתולות וסיגריות (לו הם אומרים: בשביל שוקולד).

במנזר ישנם 22 נזירים. הכלים העיקריים כדי להיענות לאהבת האל, על פי האמונה הבנדיקטינית (Rule of St Bendict) שהתחילה לפני 1,500 שנים, הם ציות, שתיקה וענווה. כך נולדו כללים כמו "ציות לראשי המנזר הוא ציות לאל", ו"בטלה היא אויב הנשמה". כלומר, הרבה עבודה, על פי לוח זמנים שקובע לך מישהו אחר. לזה מוסיפים את חיי הפרישות - לא בדיוק מקדם מכירות מוצלח עבור טוני (29) שפוטר ממשרד פרסום, מצא עבודה כמפיק טריילרים של סרטי סקס, הפך לאלכוהוליסט ומעולם לא האמין באלוהים.

גם לא עבור אנתוני (32), שבתיכון בכלל קראו לו ג'ייסון, שגדל בלי אב ועם אם שלא אהבה אותו, ושבגיל צעיר למד ש"היחיד שיכול לאהוב אותי זה אני". בוודאי שלא עבור גרי (36) שבצעירותו היה חבר בארגון האירי המיליטנטי UDAׁ(Ulster Defence Association), מה שהוביל אותו לכלא פעמים רבות.

פחות ברור המקרה של ניק החתיך (37), שלומד לדוקטורט בבודהיזם בקיימברידג', ושנהנה לקום בשש בבוקר ולטייל בשבילי המנזר, אבל מתקשה להחליט - כמו אריק איינשטיין, הוא רגיל לשבת על הגדר, רגל פה, רגל שם. פיטר מבריסטול הוא המבוגר מכולם (69), מורה לשעבר ומשורר בהווה, לא ברור מה ה"סרט" שלו, אבל בטוח שהוא הרבה יותר ארוך.

בהתחלה, גרי אומר שבשבילו להיכנס למנזר זה כמו להיכנס לגן עדן, בעוד שאנתוני לא בטוח שהוא יחזיק מעמד. בהמשך, כשהם צריכים לדבר על עצמם קצת יותר, מתגלה הקושי - עד כמה אנחנו מוכנים לספר לאחרים על עצמנו, ועד כמה מה שאנחנו לא מספרים מגדיר אותנו בעיני אותם אחרים. לפעמים, נוצר לנו דימוי אחר לגמרי ממה שהתכוונו, ולכן התגובות שאנחנו מקבלים מאחרים לא ברורות לנו. לפעמים בוויכוח של עשר דקות ילמדו עלינו יותר ממה שלמדו בעשרה ימים.

נכון, בשביל להגיע לתובנות מהסוג הזה לא צריך להיכנס למנזר, או לצפות ב"המנזר". מה גם שמדובר בריאליטי מאוד מאופק שלא מבטיח שום אקשן, נניח כמו שהיה יכול להיות לו דובר במנזר איטלקי. אבל יש בסדרה הזו משהו מסקרן. אולי זה התהליך הנפשי שעוברים חמשת הגברים, ואולי זו המחשבה מה היה קורה אילו היינו מכניסים חמישה ישראלים לחצר רבנית בבני ברק.

בקטנה: גם לזה האמריקנים עשו גרסה משלהם, שצולמה ב-2006 במנזר בניו מקסיקו.