באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

באחד מימי אפריל המצוינים הגיעה השחקנית קמרון דיאז לחנות אופנתית בסוהו, ובחרה לעצמה כמה פריטים. בעודה מתלבטת על הפריט הבא קפץ עליה עדר של צלמי פפרצי שביקש להנציח את האקסית של ג'סטין טימברלייק בפעולה. דיאז מיהרה להגיב בצרחות, זרקה את כל הפריטים ונמלטה החוצה. אולי היה עדיף לה להסתפק בשטיח האדום של פסטיבל טרייבקה, ולא לקחת סיכונים בזמן שמנהטן שורצת אנשי תקשורת מכל העולם שרק מייחלים לרגע כזה.

דיאז הגיעה לאזור כאורחת הפסטיבל, וכמוה עשו עוד כוכבים רבים מספור - אנג'לינה ג'ולי, לאונרדו דיקפריו, טובי מגוויר, דרו ברימור, סלמה בלייר, קירסטן דאנסט, טופר גרייס, אידי פאלקו, סוזן סרנדון המהממת, שרה מישל גלר, פרדי רודריגז. אה, וגם אני הייתי שם.

במשך חמש שנים שמעתי על הפסטיבל שייסד רוברט דה נירו יחד עם שותפתו להפקה ג'יין רוזנטל, עד שבשנה השישית הגעתי ל-12 ימים של פופקורן (הפסטיבל הסתיים ביום ראשון). מובן שלא את כל זמני ביליתי בצפייה בסרטים, אחרי הכל היו לי עוד כמה דברים לעשות במנהטן - אבל בהחלט קראתי על כל המבחר, שכלל 157 סרטים באורך מלא ו-88 סרטים קצרים מ-47 מדינות.

בארץ נוטים להתלהב מהעובדה שהסרט הישראלי "חופשת קיץ" של דוד וולך הוא הזוכה הגדול של הפסטיבל - קיבל את פרס הסרט העלילתי הטוב ביותר. אבל האמת היא שמירב תשומת הלב התקשורתית הלכה לכוכבי הוליווד ול"ספיידרמן 3" - שהוצג בהקרנת טרום בכורה עולמית (יומיים לפני ההקרנה הרשמית), במסגרת שבוע איש העכביש במנהטן [אני הלכתי לראות עכבישים חיים במוזיאון האמריקני לטבע].

ההקרנה אומנם נקבעה לחצות, אבל כבר בתשע בערב השתרך תור ארוך מחוץ לקופות. מחיר כרטיס לסרט המוצג בפסטיבל, 18 דולר, לא הרתיע את המעריצים - אבל כן עורר את זעמם של רבים. אחרי הכל, מדובר בקפיצה של 50% לעומת השנה שעברה (אז כרטיס עלה 12 דולר), מה גם שאפשר להשיג היום כרטיסים להקרנה "רגילה" בארה"ב תמורת פחות מעשרה דולרים.

דבר נוסף שהפריע לרבים הוא המסחור של הפסטיבל, שמובילת החסות הראשית שלו, חברת האשראי אמריקן אקספרס, השתלטה על כל חלקה טובה - מהזמנות הכרטיסים המוקדמות למחזיקי כרטיס החברה, דרך הדוכנים הרבים על המדרכות, ועד הפרסומת בתחילת כל הקרנה. כפי שסיכם זאת אחד מעיתוני ניו יורק: טרייבקה צריך כסף כמו שסוהו צריך תיירים. אז למה להפוך אותו לחגיגת חסויות?

פסטיבל טרייבקה נולד ב-2002, זמן קצר אחרי אסון התאומים, כדי לשקם ולהחזיר את שמחת החיים ללואר מנהטן. אם בשנה הראשונה אפשר היה לשמוע את הצקצקנים שזלזלו בשאיפות של דה נירו, הרי שהיום ברור שמדובר בסיפור הצלחה וטרייבקה נחשב לאחת הבמות המובילות לקולנוע עצמאי עולמי. כי זה שאתה נהג מונית, לא אומר שאתה לא יכול להגיע רחוק.

הנה כמה סרטים ששווה לראות:

"פלאפל"

מדינה: לבנון

במאי: מישל קאמון.

יש הרבה סרטים עם שם דומה, אבל אל תטעו: את הסרט הזה לא ראיתם. קאמון, שחי על ציר ביירות-פריז, מביא כאן לילה בחייו של צעיר בשם תאופיק המכונה "תו", המבלה עם חבריו עבודי ונינו במסיבה, עד שמתחילות הצרות במגרש חנייה. אחרי המכות מתגלה נפשו המיוסרת של תו, אבל אל דאגה: למרות דמותו הדכאונית הסרט דווקא משעשע למדי. הוא אולי לא הולך לשום מקום, אבל יש לו את הנחמה הקבוע שבסוף כל לילה: מחר תזרח השמש, ויגיע יום חדש.

This is England

מדינה: בריטניה

במאי: שיין מדואוז

סרט צעירים נוסף, מכיוון אחר לגמרי. כאן מופנית תשומת הלב לסקין הדס הבריטים שהרימו ראשם אחרי מלחמת פוקלנד. הוא מתרחש בצפון אנגליה, ונובע מתוך מנקודת מבטו של שון בן ה-11. בהתחלה הוא מצטרף לחבורת מובטלים צעירים, ומתחפש איתם באופן משעשע לכבוד משחק פריצה לבתים נטושים (סצנה הזויה ומופלאה). אבל אחר כך חבר של אחד מהם משתחרר מהכלא, ומתחיל להטיף בעד "אנגליה האמיתית". שון, שאביו נהרג במלחמה, משתכנע מהר, ומכאן והלאה אפשר להבין איך נראתה אנגליה של הימים ההם. והיא לא נראתה משהו, אם היה לכם ספק.

Mon Meilleur Ami

מדינה: צרפת

במאי: פטריס לקונט

סרט משעשע ביותר בכיכובו של דניאל אוטיי, שמגלם את פרנסואה, אספן עתיקות בעל גלריה מצליחה שנקלע להתערבות על כך שאין לו בכלל חברים אמיתיים. הוא נחוש להוכיח שזה לא נכון, ויוצא לעשרה ימים ברחובות פריז כדי למצוא את חברו הטוב (כמובן שאין אחד כזה). את מי הוא מוצא, וכמה זמן לוקח לו להבין את זה – אני לא אגלה, מתוך שאיפה שיום אחד תראו את הסרט בעצמכם.

Good Time Max

מדינה: ארה"ב

במאי: ג'יימס פרנקו

Nobel Son

מדינה: ארה"ב

במאי: רנדל מילר

הסרטים הללו הם דווקא לא משהו בכלל. שניהם כללו בעיקר תפקידים שמט דילון היה משחק אם הוא היה צעיר ב-15 שנה. כיוון שהוא לא, מצאו את השחקנים הכי דומים לו, וקיוו שזה יעבוד. ובכן, ככה-ככה. לא חייבים לאהוב את דילון, אבל צריך להודות שהיה לו קסם משלו שאין טעם לקבל מאף אחד אחר.

לשכונת טרייבקה, לעומת זאת, אין שום קסם: מקום כל כך משעמם, ועוד במנהטן, שזה הרבה יותר גרוע. מזל שלדה נירו יש הרבה חברים וכולם מוכנים לבוא לכאן פעם בשנה ולתת סימני חיים. אני מקווה לבוא גם בשנה הבאה.