באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"אביב", ערוץ 8 (שודר לראשונה: ספטמבר 2003)

אני לא לגמרי זוכרת איך זה התחיל. אולי שיר ברדיו. אחר-כך היה ראיון קצר בערוץ 2 הניסיוני, יחד עם אימא נורית. מכנסי העור השחורים, והחגורה השחורה עם הניטים והאבן בצבע טורקיז. היה גם עיתון בשם "גברים", שלדעתי נסגר אחרי גיליון אחד, ושם ראיינו את נורית מדברת על הבן שלה.
זו היתה ההתחלה שלי עם אביב גפן. הוא היה בן 19, אני הייתי בת 16. הוא שר על אור הירח ועל מיליארד טועים, אני נשאבתי פנימה. הטרנד דווקא היה לשנוא אותו. ביג-טיים. חוץ ממני ומעוד ילדה אחת מהכיתה, קשה היה למצוא מישהו בשכבה שידבר בשבחו. כמה קינאתי בה כשהביאה כתבה ממקומון תל-אביבי בו התראיין. קינאה על כך שידעה על זה בכלל, שיש לה אחות גדולה, שלאחות הזאת יש חברים שמכירים את אביב. שהיא יכולה ללכת להופעה שלו בלי בעיה. אביב ותל אביב נראו לי אז מאוד רחוקים.
בעיתון בית הספר נתנו לי לכתוב את מדור המוזיקה. קצת שייניד אוקונור, קצת ג'ון לנון וקצת אביב גפן. נדמה לי ששמרתי את הקטע ההוא, באחת המגירות אצל ההורים. מהזיכרון אני יכולה לומר, שכתבתי שם על כך שהוא מדבר מהלב, בלי לשקר, הוא בדיוק כמונו ולא מעלינו, ושאם רק עוצרים רגע ומקשיבים לו, מבינים כמה שהוא צודק. ירדו עליי המון בגלל הדברים האלה, כולל שירי אביב ההומו המפורסמים, אבל לי ממש לא היה אכפת. להפך, שמחתי שהם קראו מה שכתבתי (כלל אחד בעיתונות: אין בעיה עם אנשים שמתרגזים, העיקר שקוראים אותך). חוץ מזה פינטזתי שהוא יראה את מה שכתבתי, ויידע שיש מי שמאמין בו.
עבר קצת זמן. הילדה ההיא מהכיתה הודיעה שיש לה קלטת עם סקיצות מהתקליט (דיסקים עוד לא לגמרי תפסו אז) החדש של אביב - אבל לא הסכימה לתת לי. בעצם עוד אין לה, אבל יש לחברים מתל אביב, ולא בטוח מתי הם יביאו לה את זה. סתם תירוצים. בלעתי את העלבון, וחיכיתי. אחרי כמה חודשים אביב הוציא את "עכשיו מעונן". אהבתי, אבל פחות. בארץ התחילה מהומת אלוהים על הביטוי "אנחנו דור מזויין". המתחסדים המציאו את הביטוי "אנחנו דור מצויין". יה, רייט.
באופן מפתיע, אני לא זוכרת איפה ומתי היתה ההופעה הראשונה של אביב שראיתי. אני רק זוכרת את ההופעה בפאב שליד קיבוץ מעיין ברוך, בצפון. הייתי בת 17 בערך, הלכתי לבד, כי הייתי בחופשה בקיבוץ אצל סבא וסבתא. מהר מאוד התחברתי עם הילדים מהקיבוץ. היתה הופעה מעולה. אביב דיבר על כך שגם בקיבוצים יש הרבה ילדים שמרגישים שהם לבד ושאין מי שיעזור להם, כי הם חיים בחברה סגורה. גם בתור עירונית הבנתי היטב על מה הוא מדבר. הרי בדיוק בגלל זה התחברתי אל המוזיקה שלו: הוא אמר בקול רם דברים שאני לא העזתי לחשוב עליהם יותר משלוש דקות ברצף.
בדיסק השלישי התחלתי להתרחק. כבר לא הרגשתי מחוברת. היום אוהבים להשתמש במילה "התמסחר", אבל אני חושבת שזו שטות מוחלטת. פיקציה שילדים שלא מבינים כלום משתמשים בה, כי אין להם דרך אחרת להגדיר את המציאות. זה פשוט הקהל שמתבגר ומתחבר קצת פחות. למרות זאת, המשכתי ללכת להופעות.
עכשיו אני בת 27. אביב כבר בן 30. בשבוע שעבר הוקרן בערוץ 8 הסרט שעשה עליו תומר היימן. אימא נורית שלחה לעיתונאים את הקומוניקט לפני ההקרנה. "הודעה מנורית גפן, ערוץ 8", ובפנים קובץ וורד על הסרט "אביב" וההופעה שלו שתשודר מייד לאחר מכן. פספסתי את שתי הדקות הראשונות של הסרט, עליהן קראתי בעיתון. את השאר ראיתי באדיקות. זו היתה פגישה חוזרת עם הנעורים, אבל בלי געגועים. כשהתנגנו השירים, ידעתי את כל המילים, גם כאשר היה מדובר בשירים שמעבר ל"תקופתי". מהם, אהובים עליי "סוף העולם" ו"יומן מסע". לאחרונה נוסף אליהם "שיר עצוב".
בסרט אביב אומר שהאיפור הוא הדרך שלו להתמודד עם הקהל - מין מסיכה שמפרידה, ומונעת מהפחדים לצאת החוצה. הפרשנות הזו לא הסתדרה לי עם הזיכרונות מפעם, אבל אני יכולה להבין אותה היום. אולי טוב שאני יודעת אותה רק היום. כך אני יכולה להודות בלב שקט לאביב נעוריי, אליל נעוריי, שהיה בין המעטים שלימדו אותי שמותר לפחד ושאני לא צריכה להרגיש אשמה. תודה, אביב.