באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

אני לא יודעת בני כמה הייתם ב- 1992, או מה אתם זוכרים מאז. למשל, שלא היו אז כבלים לכל אחד. ולמי שכן, בדרך כלל היה מדובר בכבלים פיראטיים. MTV היה רק ליחידי סגולה, שבדרך-לא-דרך הצליחו לקלוט אותו.
אצלנו בשכבה היתה רק נערה אחת עםMTV . כולם דיברו עליה בהערצה. היא לא הולכת לישון בלי, לא קמה בבוקר בלי, ובכלל כל היום הטלוויזיה שלה פתוחה על ערוץ המוזיקה שמשודר מאסיה. אני לא אשכח את הפעם שבה הוזמנו כולם לביתה למסיבה, ובאיזשהו שלב כולם התנקזו לאט לאט לחדר הטלוויזיה שלה, כדי לצפות בפלא הבלתי ייאמן. זה היה כמעט רגע היסטורי.
עבר קצת זמן, ועם ישראל כולו התחיל בהתחברות לכבלים החוקיים. כאמור, בשנים הראשונות היינו מחוברים ל-MTV אסיה. דני מקגיל היה האליל שלנו. אחר-כך עברנו לאירופה, והתעוררנו כל בוקר בפראות עם רבקה דה רובו (rebecka de ruvo). אחרי שנים שבהן רק שמענו את המוזיקה, והיינו תלויים בתוכניות בודדות בערוץ 1 שהעניקו לנו רגעי חסד של רבע-קליפ, גילינו את סם החיים החדש.
ומה קרה באותה תקופה בזירה הישראלית? קליפים רבים לא היו בנמצא. ואולם, במקומות מסויימים התחילה תחושה שיש לנו כאן תעשייה מקומית. מדי שנה נערך בחיפה פסטיבל הסרטים, ובמסגרתו נערכה תחרות הוידיאוקליפים השנתית. הזוכה היה בדרך כלל שחר ברלוביץ' על קליפ לאביב גפן, אבל גם אהרן קפלן זכה פעם אחת, על "מודדת" שביים לאחיו ירמי קפלן. בדרך כלל לא שידרו את התחרות בטלוויזיה, על כל פנים לא במלואה. מקסימום היתה כתבה בעניין באחת מתוכניות הטלוויזיה.
במקומות אחרים התווכחו אז, האם בכלל מותר להשתמש במושג "תעשייה". כי סך הכל, חברות התקליטים לא ממש התלהבו להפיק קליפים לאמנים שלהן, ולכן חלק נעשו בתקציב עצמאי או על ידי סטודנטים - וגם נראו ככה. מלבד זאת, איזו במה בדיוק היתה לקליפים האלה? עוד להיט? בין תוכניות בערוץ 2 הנסיוני?
החלום על MTV ישראלי היה חלום באספמיה.
אבל אתמול בשעה שתיים בצהרים עלה בארצנו הקטנטונת ערוץ 24 - ערוץ המוזיקה הישראלית. דבר נפל בישראל. העורך הראשי הוא כמובן יואב קוטנר, עובדה המבטיחה טובות. לטעמי, אין אדם ראוי ממנו לתפקיד. האיש שעשה הכל כדי לקדם את המוזיקה בישראל, באמצעות תוכנית רדיו מופלאה וסדרה טלוויזיונית מופתית, האיש שכל-כך הרבה מוזיקאים חייבים לו את פריצת הדרך שלהם - האיש הזה לא יכול לטעות. על כל פנים, העיתונות דיווחה שיש כבר למעלה מ- 1,500 קליפים, ושכמה מהם צולמו בשבועות האחרונים, במיוחד לכבוד עליית הערוץ.
בשעה שהערוץ עלה, הייתי "תקועה" עמוק במערכת. ואולם מייד עם הגיעי לביתי פתחתי את הטלוויזיה - והתמוגגתי. אחד אחד הם באו מולי, והצדיקו שנים ארוכות של ציפייה.
זה לא שהכל נפלא: אומנם במהלך היום העברתי ערוצים פה ושם, וגם יצאתי מהבית לשעות בודדות, אבל בכל זאת הספקתי לראות שלוש פעמים (!) את "מסיבת פיג'מות" של יוני בלוך (מי זה?). ואני שואלת, אם יש לכם 1,500 קליפים, למה דווקא אותו שלוש פעמים ביום הראשון? ואולי היה יותר, מי יודע.
גם הקליפ של "אם תלך" המדהים מהפרוייקט של עידן רייכל היה ממש מאכזב. אולי זה פועל יוצא של מחסור במזומנים, אבל מלבד רעיון הנשרים החביב, שכבר התקיים בגירסה מסוימת אצל מדונה, לא היה הרבה.
היום בבוקר החלטתי להתעורר עם "קוקוריקו" של הערוץ. אלא ששם החליטו שבין שש לשמונה בבוק צריך לשדר מוזיקה שקטה, ורק אחר-כך להכניס קצב. ובכן חברים יקרים, טעות בידכם. אתם לא הראשונים, גם בגלגל"צ סבלו פעם מהסימפטום הזה, אבל השתחררו ממנו. כשאנשים קמים בבוקר, במיוחד צעירים, הם לא רוצים לשמוע את "איך קוראים לאהבה שלי" של יהודה פוליקר. הם רוצים אקשן, שיר שיעזור להם להתעורר. אני אוהדת פוליקר מבטן ומלידה, אבל אפילו לו יש שירים שמתאימים יותר לבוקר. וזה שבשתי דקות לשמונה משדרים את אתניקס זה נחמד, אבל לא מספיק.
נשמע כאילו אני מקטרת, נכון? ובכן, כוונותיי טובות בהחלט. איזה כיף זה שבכלל יש ערוץ כזה, ואפשר להתדיין עליו. חזון אחרית הימים. לא פחות.
שיהיה להם בהצלחה. ברשימת המועדפים שלי הם כבר מככבים.