באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"לרדת בגדול פותחת עונה", שני 21:00, ערוץ 10

בזמן שרובכם (אולי) ראיתם את הגמר של "הכוח", אני ראיתי את פתיחת העונה של "לרדת בגדול". ובמה נפתחת התוכנית, אם לא בארוחת שחיתות, הסעודה האחרונה - ערמות של אוכל משמין לאנשים שמנים, עם מצלמות שלא רק משמינות אלא גם לוקחות את הפריימים הכי מגעילים שיש.

אבל למה להגיד את זה בעצמי, כשהמתמודדים עושים בשבילי את העבודה: "אנחנו דוחים, פשוט ככה" (רימה). "אם הייתי בן אדם זר שמסתכל מבחוץ, באותו רגע על אותה קבוצת אנשים... אני חושבת שהייתי נגעלת" (שירי). "פתרום ירד לי האסימון... הרגשתי פשוט פח זבל" (משה). "הגעתי להכרה שאני פשוט מאוהבת באוכל במקום להיות מאוהבת בחיים" (כנראה אורטל).

ואחרי הכל הזלילות, אור-לי מאמנת הכושר אומרת לנו שמוטי בא לתחרות כדי להציל את חייו. ועוד כמה דקות נראה אותו מחרחר בלילה באופן מפחיד. אולי זה על גבול הסיכון, אבל זה לגמרי רייטינג - אחרת, אין שום סיבה לשדר את זה. להתריע? נו, באמת.

אבל למה להקדים את המאוחר. קודם יש משימה על הפרק - סחיבת מכוניות, הידחסות פנימה דרך החלון, ובחורה אחת שלא יודעת שאסור ללחוץ על ברקס בזמן שמנסים להניע קדימה. לא משנה מי ישב או עבר באותם רגעים מול הטלוויזיה, זה מיגנט - הרצון לדעת מי ינצח תוך כמה שניות הוא רצון שקל לממש. מה גם שבניגוד לכדורסל, נניח, כאן אין צורך לדעת את הכללים. יש קו סיום, וצריך להגיע אליו. אבל כמה זה קל כשאתה בבית ורואה תחרות על רקע נוף יפה, וכמה קשה כשאתה זה שסוחב. מצד שני, לצופה אין תחושת ניצחון. לו יש מקסימום גרעינים לפצח (מי יכול לאכול מול תוכנית כזו - שירים את היד).

אם יש משהו שהצופה "נהנה" ממנו בשפע זה פרסומות כל עשר דקות. עם כל הכבוד לערוץ 10 שמצליח למכור זמן פרסום, יש גבול לניג'וס שמסדרים לצופים. נכון, לי יש וידיאו ואני פשוט מריצה את הקלטת קדימה, אבל מה עם כל היתר, שרואים את התוכנית בזמן אמת? כמה פעמים בשעה אפשר לקום לעשות פיפי?

בפעם היחידה שהלכתי, ניסחתי לעצמי ארבע תובנות:

1. הכי מעצבן, חנאן עם אג'נדות -  שי.

2. הכי משעשע, "אם השבוע רצנו, נראה לי שבשבוע הבא נעוף" - מוטי.

3. אנרגיות מעוררות קנאה, התחושה שהכל אפשרי ולא משנה על מה היא מבוססת - כולם.

4. תוכנית אמריקאית שבה אין לי קשר או עניין במתמודדים - השקילה.

כן, אני יודעת שזה מוזר, אבל פתאום בשלב השקילה ראיתי את אמריקה מול העיניים. אמריקה שבה כולם זרים זה לזה, ולא ממש מתעניינים באחרים. מבפנים, כל אחד אומלל לעצמו – הן במבחן העצמי, והן במבחן מול המצלמות: הנה, שוב אני צריך להתפשט מול עם ישראל, וגם אם ירדתי חמישה קילוגרם המצלמה תחזיר אותם. מבחוץ, זה נראה כמו חבורת חובבי נאגטס בערוץ כבלים זול.

כשהחלק המביך הסתיים, התברר שבסך הכל אחוזי הירידה די דומים - 4.93% מול 5.01%. קילוגרם חמאה (איכס) עושה את המהפך, מכביד על אחת הקבוצות. זה באמת משנה על מי? לא. העיקר שימשיכו לריב. זה מביא רייטינג. 11.4% השבוע, ומי יודע מה בשבוע הבא.