באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

לא ביקש, אני נענית:

אפריל 1995

למיטב זכרוני, הפעם הראשונה שבה נתקלתי בדבר הזה שקוראים לו אינטרנט הייתה בצבא. רק שניים מתוך אלה ששירתו איתי בשושולנד היו מחוברים לרשת, והמידע האמין ביותר שקיבלנו מהם היה שאי אפשר לדבר בטלפון ולגלוש באינטרנט בו זמנית.

לאחד מהם היתה חברה לחוצה בצפון (אנחנו היינו בירושלים), שנהגה להתקשר אליו פעמים רבות ביום, ועוד כמה פעמים אחר הצהרים ובערב. בחיוך הוא היה מתאר לנו איך היא בגללה האינטרנט מתנתק לו כל הזמן, והיא, בכלל אין לה שום דבר חשוב להגיד. "אז אמרתי לה: אבל מאמי, אמרתי לך שהשיחות האלה מנתקות לי את האינטרנט! מה, לא דיברנו כבר מספיק?", הוא היה מצטט לנו את המשפט הקבוע.

אז ככה ידעתי שיש דבר כזה, אינטרנט. אבל מתי גלשתי בפעם הראשונה? קשה לי מאוד לשחזר.

אוקטובר 1996

אני כמעט בטוחה שזה היה ביום הראשון ללימודי התקשורת. היו שיעורים שהתקיימו על מחשבים, ובהפסקה היתה לנו גישה חופשית לאינטרנט. מה עשיתי עם הגישה הזו? פתחתי מייל ביאהו, מצאתי תמונות של למפיקה (לא היה לי מושג מיהי, אבל ראיתי ספר עבודות שלה בדיונון), ובאופן כללי די השתעממתי.

אינטרנט הרבה יותר איטי היה בחדרי המחשבים של האוניברסיטה. מצד אחד, רבע שעה עברה עד שכל עמוד נטען. מצד שני, זו היתה רבע שעה של שיעור מחשבים משעמם. אז אמרתי תודה, והתחלתי לשמור גם תמונות של קית' הרינג.

דצמבר 1999

אחרי שלוש שנות לימודים כבר הייתי גולשת די מיומנת. בכל אופן, מיומנת הרבה יותר מהבוסית שלי, שדרשה ממני למצוא לה כל דבר אפשרי (או בלתי אפשרי) ברשת. אבל עדיין הייתי מחוברת לאינטרנט רק בעבודה: במשך שנתיים לפחות סירבתי להתחבר, כדי שלא יכריחו אותי לעבוד מהבית. בסוף נכנעתי.

מאי 2007

אני בכלל לא מבינה מה שווה מחשב שלא מחובר לרשת. גרוטאה מתכתית, ולא יותר.