באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"שניים – שלמה ארצי ועברי לידר", שלישי 21:30, ערוץ הבידור הישראלי

בהתחלה היתה תחושה של "מה, כבר נגמר?", אבל אחרי כמה דקות התחלפה התחושה ל"טוב שנגמר". כי לשמוע את שלמה ארצי מדבר, מתברר, זה פחות כיף מאשר לשמוע אותו שר. אולי עדיף שימשיך לבוא לחמש דקות אצל יאיר לפיד וישאיר טעם של עוד, מאשר שיישב חצי שעה באולפן וישאיר טעם רע. לא, זו לא אשמת עברי לידר, אבל העריכה הגסה של התוכנית מעידה שהפורמט לא מתאים לשלומקה, גם כאשר מסירים ממנו את המשחקון "עץ או פלי".

אז לא, לא ממש נהניתי מהאיש שאני מתכוונת לראות עוד שבוע וחצי בקיסריה. במיוחד לא כאשר שמח לגלות שעברי לידר הספיק להיות עם הרבה נשים לפני שהיה עם גברים, ושהוא יודע שזה "נחמד". מזל שעברי עשה לו שיעור חינוך מיני: הומוסקסואליות אינה "בחירה" כפי שסבור ארצי, אלא "נטייה" או "העדפה". לא רוויתי נחת גם מנאום הליקוקים שחתם את התוכנית - "יש לך ספר טוב. יש משורר שם... אני אוהב את העולם שלו, את היציאות. אבל אני נשמע לקלק, מה אני מלקק לבחור בן 32, לא לזה התכוונתי".

ובכל זאת, למדתי על ארצי דבר או שניים שלא ידעתי קודם – נקודת זכות גדולה ללידר. למשל, שהפעם הראשונה ששלומקה ירד לקהל היתה בשנות ה-70 בפסטיבל נביעות. אחר כך, לדבריו, זה נהיה חלק מהעניין, "אני בכלל לא שם לב שאני עושה את זה" (אהה..). מהיכן נובע הצורך הזה במגע עם הקהל? "לא הייתי ילד מחובק", אומר ארצי בכנות, שגדל בבית שלא היה בו מגע. למעשה, בחיים הפרטיים גם היום קצת קשה לו עם מגע.

יש ביניהם כמה נקודות חיבור. הלא שגרתית שבהן היא שלשניהם אימהות ניצולות שואה - למרות שהם בני דורות שונים. לכל אחד מהם גם היתה הדמות שמחוברת אצלם לרצון להיות זמרים או אמנים: אצל לידר זהו סם, המורה האנגלי המבוגר לפסנתר. אצל ארצי זהו סבו הדתי מקריית ים ג', שיחד איתו היה יושב על ארגז ושר את מגילת איכה בט' באב.

הפער מגיע בחוויה החו"לית: ארצי ניסה את מזלו בשנות ה-70 באנגליה, וחווה כישלון. "אני לא יוסי בניון או רוני רוזנטל שמצליחים מאוד באנגליה", הוא הסביר, "אני כמו אבי נמני, טוב רק בארץ". עכשיו הוא מנסה לשכנע את לידר שקריירה אמריקאית זה לא בשבילו, ושיוותר על חלומות לוס אנג'לס שנסכה בו חברת סוני. "אתה מוציא את המרמור שלך מחוויה לא טובה", נותן לידר את התשובה המתבקשת. "אין מרמור, אני מרחם עליך", משיב ארצי, שיוצא ממש קטן. "החבר של אמריקאי, אז הוא מייעץ לי.. ואגב זו בכלל לא לוס אנג'לס, זו ניו יורק".

נו, אבל לארצי זה בכלל לא משנה היכן באמריקה עברי יעבוד, מה שמשנה זה שיושב פה זמר צעיר שהוגדר בתחילת דרכו כ"שלמה ארצי הבא" ומתכנן להגשים חלומות שארצי הקודם ויתר עליהם כבר מזמן. הנה, התגלתה האמת: עם ההצלחה לא נעלמת הקנאה.