באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"פגוש את העיתונות עם גאידמק", שבת 17:45, ערוץ 2

זו לא היתה פגישה, זה היה מופע אימים באמצע גן ילדים. דבר הזוי מזה טרם ראיתי, ותאמינו לי, כבר ראיתי דבר או שניים.

גאידמק טוב בהעלבת עיתונאים, בהקטנתם, בזלזול בהם. כאשר שמים מולו את מתי גולן, הטונים עולים למעלה ולדנה ויס המקסימה אין שום סיכוי. משפט שנע כפינג פונג בין השניים: "ההערכה שלי אליך היא אפס". ואני אומרת: שני אנשים שכך מעריכים אחד את השני, שילכו לסגור עניינים במקום אחר. לא באולפן טלוויזיה. מי שהפגיש ביניהם היה עורך לא אחראי. כי אם המראיין צורח על המרואיין "יש לך תסביך נחיתות", הוא לא ראוי להיות מראיין.

כל שנותר לויס הוא לומר "אני מרגישה כמו גננת בגן ילדים", ומדי פעם לשים ברקס, ולנסות לשאול שאלה על אף שידוע שתשובה היא לא תקבל. בין היתר, בזכות תרבות הראיונות הקלוקלת השורה במחוזותינו – שגם היא לקתה בה – הכוללת חוסר סבלנות בטונות והפרעה תמידית לדברי המראיין. בשביל מה הוא צריך לסיים משפט, גורסת הגישה הזו, הרי אנחנו כבר יודעים מה הוא רוצה להגיד.

דבר אחד הצליח גאידמק לומר: הוא קרא לתנועתו "צדק חברתי" כי אלה ראשי התיבות של "צח", והוא, גאידמק, אדם "צח". באותו רגע הוא אכן נראה כאדם השבוי בעולמו ונטול קשר למציאות, עניין נורא כשלעצמו. ועדיין, לא היה בכך כדי להצדיק את חרפת ערוץ 2 כפי שנראתה אתמול.

תובנה מהפארק: "הרבה אפסים שווים מיליון" (גרפיטי מתחת לגשר)

"לילה של שפויים", שבת 23:20, ערוץ 2

אחרי שהתלוננתי פה בשבוע שעבר על חוסר הנחת שלי מהמפגש בין שלמה ארצי לעברי לידר בתוכנית "שניים", התיישבתי על הספה לצפות בסרט על "מאחורי הקלעים" של ההכנות למופע "שפויים". אם ירצה או תרצה השם בחמישי אני אבדוק את העניין אישית בקיסריה, ולכן, אמרתי לעצמי, מדובר בהזדמנות מצוינת להיכנס ל-mood. מה גם שסרטי מאחורי הקלעים הם הז'אנר האהוב עליי ביותר. תמיד.

זה לא היה מהמוצלחים שבסרטים. בשביל זה הייתי ממליצה לירון שילון את הסרט שארז לאופר עשה על יהודה פוליקר. לראות סרטים שנעשו על זמרים בחו"ל – פחות רלבנטי. ובכל מקרה, היה אפשר לוותר על הפורמט שבו שלמה ארצי מראיין את הנגנים. מפני שכל הרעיון בסרט מאחורי הקלעים הוא לתפוס את הרגעים הקטנים, האנושיים, את הדרך ואת העשייה שמביאה להופעה הנראית על הבמה להיראות כפי שהיא. אם רוצים לתת מקום לנגנים, צריך לראיין אותם. נכון, הם לא ששים לשתף פעולה, ומול ארצי לא היה להם נעים אז הם דיברו, אבל לאט לאט אפשר לגרום לכולם להיפתח. אם רק מנסים.