באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"אולפן שישי", שישי 19:50, ערוץ 2

שתי כתבות טובות, במובן המקצועי, כיכבו אמש במהדורה:

הראשונה, של משה נוסבאום, צולמה בכלא אופק – כלא שיש בו בני נוער. עדויות קשות מאגף 3, עם שלל סייגים מנוסבאום (בשם האובייקטיביות), ועם הזדמנות ליושבי האזור הטיפולי באגף 1 לסתור את הדברים. למה הם לוקחים את התפקד הזה? כי להם יש מה להפסיד.

עיקר העדויות: נערים נקשרים למיטה למשך 24 שעות (נציגת הסנגוריה הציבורית, שמתראיינת בכתבה, ראתה זאת בעצמה) – הידיים מקדימה, הרגליים מאחורה, אזיק לכל עמוד של המיטה. שירותים? אין. אוכל? משחררים יד אחת, ואיתה צריך לאכול. אין סכו"ם.

עוד עדות: סוהרים משתמשים בשוקרים ללא הבחנה, ואף נוטים להכות אסירים בלי פרופורציה והיכן שאין מצלמות. היחס מחפיר, כיוון שמדובר באסירים קשים שמייאש מאוד להתמודד איתם.

מנהלת הכלא החדשה יחסית, שבעה חודשים בתפקיד, מודה שבחודש יש 30 קשירות למיטה, אבל שוללת את טענת השירותים. שוקרים, לדבריה, מופעלים לעתים רחוקות. האסירים מספרים שאין מה להשוות בינה לבין המנהלת הקודמת, שנהגה להתעניין בהם ובשלומם.

יכול להיות שחצי מהדברים שנאמרו בכתבה לא נכונים, אבל בטוח שכדאי לשלוח צוות בדיקה מקצועי שאין לו עניין בטיוחים.

כמה דקות אחר כך שודרה כתבתה של ציפי ברנד, על קייטנת הטיפוח לילדות בנות 10-12 ואף פחות מזה: ילדה שעולה לכיתה א' סיפרה על העדפות האיפור שלה. הבנות הצעירות למדו כיצד לטפל בציפורניים, מהן ציפורני חתול ולמה בחורה צריכה 500 אבני סוורובסקי על עשר אצבעות, ויומיים אחר כך למדו איפור מעשי – כל ילדה מאפרת את חברתה ולהפך. היו גם שיעורי יציבה נכונה (לא בשביל הבריאות, בשביל הדוגמנות) ושיעורי התאמת בגדים. השיר המזעזע שכל הילדות דקלמו בעל פה, שהסתכם במילים "נבוא גם בשנה הבאה", היה סופו של הפיאסקו.

אחרי שחטפתי את התקף הלב שלי, ניסיתי לחשוב על תגובות של אחרים לכתבה. ובכן, אין לי ספק שכמספר האימהות שצקצקו בלשונן, היה מספר הילדות שביקשו מאמהותיהן להירשם לאותה קייטנה.

בכוונה ובחוכמה לא היו דברי קריינות בכתבה, וגם לא הובאו דבריה של אף פמיניסטית מתלהמת. הצילומים דיברו בעד עצמם. רק שלא תבוא בעקבותיהם שתיקה.