באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"משפחת סימפסון – הסרט", בבית הקולנוע הקרוב לביתכם

הטריילרים בהם צפיתי בערוצי הטלוויזיה השונים לא עשו לי חשק לגשת לבית הקולנוע ולקנות כרטיס ל"משפחת סימפסון", אבל הנסיבות המשפחתיות (שלי) כן עשו את זה – וטוב שכך. כי מספיק לראות פרק אחד של הסימפסונס במהלך ה-18 השנים האחרונות, כדי לאהוב גם את הסרט.

לא ברור למה היוצרים חיכו כל כך הרבה זמן עד שעברו למסך הגדול, אבל אין ספק שהם הביאו כל מה שיש להם, כל מה שחשוב להם וכל מה שבעיניהם צריך להיות – למשל הילרי קלינטון כנשיאת ארצות הברית, וארנולד שוורצנגר כדמות טיפשית להפליא. לזה נוספות הופעות אורח של גרין דיי וטום הנקס, אבל האמת היא שגם בלי רביעיית הסלבריטאות עדיין היינו נצמדים למסך.

העלילה, ברוח הזמנים, נוגעת לאיכות הסביבה – זיהום אדיר באגם של ספרינגפילד לא מזיז לאף אחד, חוץ מאשר לליסה ולאהוב החדש שלה, אבל כשהעניינים מגיעים לכלל סכנה צריך לטפל בעניין ומהר. שוורצנגר, שסבור כי "נבחרתי להנהיג, לא לקרוא" (באנגלית זה מתחרז) מקבל החלטה שרירותית, וכך העיר נעטפת על ידי כיפת זכוכית בלתי עבירה ובלתי שבירה. תוך זמן קצר מתגלה מי האחראי לכל הבלגן הזיהומי. רמז: גדול, שמן ומנהל תחרויות אידיוטיות עם הבן שלו. אפילו בשביל בארט זה יותר מדי, ולכן הוא מאמץ כאב את השכן ההגון והשנוא.

בגיליון אוגוסט של וניטי פייר הקדישו למשפחה כתבה שלמה, ובה מנסים לפענח כיצד היא הפכה למה שהיא – הקומדיה הכי יציבה בטלוויזיה למרות ערכים מפוקפקים. בין היתר מובאת שם אחת הסקיצות המוקדמות של הדמויות (דומות לעכשיו, אבל פחות אנושיות ופחות מאופיינות), ובתחילת הכתבה מובא סיפור נחמד מ-1992: במהלך מסע בחירות של ג'ורג' בוש האב הוא נאם על רצונו לחזק את הערכים המסורתיים של אמריקה, שתהיה יותר כמו משפחת וולטון (סדרה ששודרה בארה"ב בשנים 1971-1982, במרכזה זוג הורים ושבעת ילדיהם) מאשר כמו משפחת סימפסון.

הפרק ששודר שבוע אחר כך נפתח בנאום קצר של בארט, שאומר משהו בסגנון "אנחנו בדיוק כמו הוולטונים. גם אנחנו מתפללים שהשפל יסתיים". התפילה של בארט הצליחה יותר: כעבור שנה ביל קלינטון נבחר לנשיאות, ובוש הלך הביתה.

המשפחה של בארט הגיעה קצת אחרי "רוזאן", סדרה שהציגה אף היא משפחה מופרעת, אולם בסך הכל היא פעלה בסביבה עוינת: בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים שלטו בעיקר הסדרות המהוגנות, שלא קוראות תיגר על אף אחד. בגלל זה "משפחת סימפסון" משכה את תשומת לב, בגלל זה היא זכתה ב-23 פרסי אמי במהלך השנים, בגלל זה אמרו עליה שהיא המציאה את הגלגל מחדש, ובגלל זה היוצרים של "סאות' פארק" מודים שהיא מקור ההשראה שלהם.

אם אתם רוצים להרחיב את ידיעותיכם בתחום אתם יכולים לגשת לאוניברסיטת ברקלי ולהירשם לקורס "פילוסופיה והסימפסונס", ואם זה רחוק לכם, יש שלל מאמרים אקדמיים שאתם יכולים לקרוא על המשפחה שבה הזמן חולף אבל השנים לא נותנות את אותותיהן. אבל הכי כדאי לסור אל הקולנוע, וליהנות מדבר אחד צהוב מול כל הטוב.