באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"יום בחיי" (דנה אינטרנשיונל), ראשון 21:00, ערוץ הוט בידור ישראלי

אם הסלוגן של ערוץ 8 הוא "אין גבול לסקרנות", הסלוגן של ערוץ 7 (ערוץ הבידור הישראלי) צריך להיות "אין גבול למציצנות". אחרי שלל תוכניות במשקל נוצה, עם כמה פנינים מרשימות בין לבין, הגיע תורה של הסדרה "יום בחיי" – כלומר מצמידים מצלמה לאיזה סלבריטי שסידר לעצמו את היום הכי עסוק בשנה לכבוד אותה מצלמה, ויאללה יש לנו רצועת דוקומנטרית.

רצועות מהסוג הזה, מה הן יכולות להניב? מפגש משפחתי, מפגש חברי, איסוף בגדים, הכנות להופעה ופינאלה בדרך למטוס. הכל מתוזמן בדיוק כמו שרוצה דנה אינטרנשיונל, כוכבת התוכנית הראשונה. לבמאי יש רק אפשרות אחת – לשתף פעולה עם הדיווה שמעידה על עצמה, "אני אוהבת להיות בקונטרול".

אתה חושב שזה קל לייצר עניין, היא שואלת את הבמאי, ומייד משיבה שזה מאוד קשה. אבל היא עושה בשבילו את כל העבודה, וזה אפילו נראה כאילו היא לא מתאמצת – כן, מותק, את עושה את זה מצוין. איזה עוד פה יפיק מרגליות כמו "לא אכפת לי שביומיום יגידו שאני נראית כמו תימנייה ממוצעת, וכשאני ארצה יגידו שאני כוסית". או, במילים אחרים, "משלמים לי להיות דנה".

אז תמורת תשלום היא מחליפה בגדים בקצב, משחקת את משחק ה"אני לא סמל של אף אחד", עולה לבמה של אומן 17 כדי למשוך אש, מזמררת את השורה המבריקה "אומר צרפת אבל הוא די מרוקו", ופעמיים-שלוש בחודש נוסעת להופיע בחו"ל. נראה לי די מעייף להיות דנה אינטרנשיונל, אפילו אם משלמים לך. ושיהיה בריא הכלב. טפו טפו.

אבל האמת היא שהכי מעניין היה לצפות אתמול ב"פליימייקר", הסרט של דני ענבר על אייל ברקוביץ' - יש לי הרגשה שזה שידור חוזר מערוץ הספורט, אבל בערוץ 10 עשו לו פרומושן במהדורת החדשות, אז מה אני יודעת. על כל פנים, שידור חוזר או לא, פה גדול או לא, חרא של בן אדם או לא – אני מתה על ברקו. אחד שאומר בדיוק מה שהוא חושב.

אז למה אני לא כותבת על הסרט? כי לא ראיתי מההתחלה וברצף. והמינימום כבוד לתוכנית שכותבים עליה, זה לראות אותה כמו שצריך.