באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

לא משהו, האולפן החדש ולהבן של יונית. הגרפיקה החדשה בכלל מזעזעת (ויש ריבוע אדום מיותר שמופיע עם היעלמות הכתוביות עם שמות המרואיינים). לא מוצלחות הן גם השיחות בין יונית לכתב אורן אהרוני או לחזאי דני דויטש. הבחורה פשוט אינה טובה בסמול טוק - וזה בסדר, גם אני לא, רק שאותי לא מכריחים לעשות את זה קבל עם ומצלמה.

מצער לומר זאת, אבל אין כאן שום דבר שאפשר להתרגש ממנו. אין גם שום סיבה לפקפק או לזפזפ מהמהדורה המתוקתקת של מיקי ויעקב. לפעמים המהדורה של ערוץ 10 נראית מאוד פשוטה לעשייה, אבל כשקופצים לרגע למתחרים מבינים כמה זה מסובך - ובעיקר כמה זה בנוי על אנשים.

לעומת העניין היחסי שסיפקה יונית, הדרבי בין מכבי והפועל ת"א היה שעמום המחץ. ניכר היה שכולם מפחדים לנשום, כלומר לא מצליחים לרוץ ומפגינים יכולות של ילדים בכיתה ד'. זה שבסוף היה שער, זה סתם כי אלוהים ריחם על גיא לוזון. חבל שהוא לא ריחם באותה מידה על המאבטח באצטדיון מלחה, שהיה צריך לספוג רימון ואובדן שלוש אצבעות. במקרים כאלה אי אפשר שלא להתגעגע לשעמום התל אביבי.

ומה עוד על המסך? ובכן, הערב עד תוכנית מוצלחת של "קרב סכינים" שתשודר מול הפספוסים של יגאל שילון, שהפעם מתח את גיא פינס. אני מוכנה להמר שפער הרייטינג בין שתי התוכניות יצטמצם הערב עוד יותר. אין מה לעשות: "פספוסים" היתה צריכה לסגור את הבסטה. החוכמה היא לפרוש בשיא, לא שנתיים אחר כך.

במישור האישי, עכשיו יש לי רק עוד שלושה פרקים של האנטומיה של גריי. עברתי לצפות בהם אחד-אחד, כדי שלא ייגמר יותר מדי מהר.