באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

* סליחה על הבוטות. זה לא אתם, וזה לא אני, זה הסרט

"בעמק האלה", בבית הקולנוע הקרוב לביתכם

הוליווד החליטה שהלקאה עצמית זה בסדר כל זמן שעושים את זה במידה, אבל אמריקה לא קנתה את זה. זה, בתמצית, מה שקורה כעת בכל הנוגע לסרטים ביקורתיים על המעורבות האמריקנית בעיראק. אחד מהם, "בעמק האלה", יצא לאקרנים בארה"ב לפני חודשיים וחצי, וברחבי העולם כולו הביא עד היום הכנסות של 10.7 מיליון דולר בלבד. אפשר להגיד שהכישלון המהדהד הזה נובע מאובר פטריוטיות של האמריקנים, אבל הרבה יותר נכון לומר: זה פשוט לא סרט טוב.

במרכז העלילה עומד אב, איש צבא לשעבר, שבנו החייל חזר מעירק יחד עם הפלוגה שלו, אבל נעלם זמן קצר אחר כך, ועל אף רמיזות של הצבא, מעולם לא הגיע לביתו ולהוריו. האב יוצא לחקור מה קרה, בלשית משטרה מנפנפת אותו, אבל תוך זמן קצר נמצאת גופה שנגררה משטח אזרחי לשטח צבאי – ואז השניים יוצאים למסע משותף על מנת לגלות את האמת.

אומנם הוא אזרח והיא בלשית, כך שהוא לא אמור להתערב לה בעבודה, אבל אחרי שהיא מזמינה אותו לארוחת ערב אצלה בבית, נשמה טהורה שכמותה, ברור שהם צוות. אחרי אותה ארוחה, כשצריך להשכיב לישון את בנה של הבלשית החד הורית, מתברר ששמו דוד אבל הוא לא יודע מי זה בכלל דוד. כמה פשטני: כאן מגיעה הפרשנות לשמו של הסרט - השאוב מהקרב בין דוד לגוליית שהתקיים בעמק האלה, פה אצלנו בארץ חמדת אבות. המסר ברור: גם אם אתה קטן, אל תפחד להילחם נגד הגדול. גם אם אתה "רק" הורה, אל תפחד להילחם מול צבא גדול וחזק שאוהב לטייח, כי בסוף האמת תתגלה.

מסר חזק, לא? עלילה מטלטלת, לא? סוזן סרנדון מצוינת, לא? אז זהו, שלא. איכשהו משהו התפקשש, ואף אחת מהדמויות לא יוצרת הזדהות עמוקה. הצופה גם לא באמת כועס על אף אחת מהדמויות, ובאופן כללי, רגשות אינם הצד החזק פה - וזה בסרט שמדבר על חייל שנהרג! צריך להיות ממש "גאון" כדי ליצור כזה חוסר אכפתיות.

בקיצור, אם ראיתם פוסטר של הסרט, וחשבתם שהגיע הזמן לראות משהו עם מסר חברתי נוקב – עדיף שתוותרו על הרעיון. נכון שאין עכשיו הרבה סרטים יותר טובים בקולנוע, אבל לפעמים עדיף פשוט לוותר.

"בעמק האלה" (In the Valley of Elah), ארה"ב 2007. 124 דקות. במאי: פול האגיס. שחקנים: טומי לי ג'ונס, שרליז ת'רון, סוזן סרנדון, גייסון פטריק.