באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"תביא לי חתימה", חמישי 22:00, ערוץ הוט בידור ישראלי

למרות שמו של הסרט הדוקומנטרי שיצרה נורית קידר, אף אחד לא מבקש בו חתימה. כל המעריצים המשתתפים בו כבר עברו מזמן את השלב של החתימות. הם בעיקר מכורים להופעות, ולקשר אישי עם הזמר האהוב עליהם.

אני מכירה אותם, את המעריצים האלה. אולי לא באופן אישי, אבל את הטיפוס, לגמרי כן. כיוון שאני מגיעה להופעות לא מעט, קל לזהות את הקבועים, את האנרגיות שלהם, את החברויות ביניהם. לפעמים אני אפילו קצת מקנאה. מתגעגעת לימים שבהם אני הערצתי, שהיה לי משהו שמילא את החיים ואת השבוע, שהייתי מוכנה להשקיע בו כסף כי זו נראתה לי ההשקעה הכי משתלמת. זו שמביאה את האושר, ואת השמחה ששום בורסה לא יכולה להביא באמת.

הופעות הן עדיין מקור אושר עבורי, אבל פחות מפעם, שאז היה יותר רע ויותר מסובך. בכלל, אני מאמינה שתופעת ההערצה באה לכסות על משהו שקצת חסר ביומיום. היא מספקת עניין להתעסק בו, היא המשהו "שלך" שמגדיר אותך ואף אחד לא יכול לקחת. פרופ' יורם ברק, פסיכיאטר ומנהל מחלקה באברבנאל, מסביר את זה במילים יותר גבוהות בתחילת הסרט. הניסוחים שלו אומנם נותנים את המסגרת, ואת הרצינות, אבל הם גם מסרבלים ומרחיקים כבר בדקות הראשונות. בעיניי, "תביא לי חתימה" היה צריך להתחיל קצת אחרת.

אחרי הכול, היו פה כמה חומרים טובים. לא שהיה מזיק לדבר עם עוד מומחים ועוד מעריצים, ואולי גם לדבר עם האמנים עצמם על התופעה, אבל גם מה שיש העביר תחושות אמיתיות. שחר בן ניר, אח בבית חולים, מגיע לכל ההופעות של שלמה ארצי: "אני צריך את זה לווריד, זה הסם שלי". מעריצת שרית חדד: "אני רואה אותה, והאדרנלין זורם. זה כמו צניחה חופשית – ואני צונחת מדי פעם".

רונן קולר, מעצב גרפי שמעריץ את אביב גפן, נמצא במקום קצת אחר: "אנחנו ב-Level של חברים", הוא מסביר, "הייתי בשמחות שלו, בחתונה שלו, במסיבות שהוא מארגן. זה לא שאני מרים לו טלפון, ואומר 'אביב' מה קורה', אני לא רוצה להעיק". גפן דווקא לא נראה כמי שהעניין מעיק עליו. להפך, הוא משתף פעולה. עם קולר, ועם המצלמה. אבל אולי אני סתם נסחפת, כי הייתי פעם מעריצה שלו.

לקראת סוף הסרט, כששחר של שלמה אומר שכל המשכורת שלו יכולה ללכת על הופעות, אני יכולה להבין אותו. אחרי הכל, אני מזכירה לעצמי, אם זה האושר, שווה להשקיע בו כל שקל. חבל רק ששלומקה משתף פעולה בצורה כל כך מלאכותית, כי התגובה הזו מזכירה שלפעמים עדיף לשמור על מרחק מהאנשים שמעריצים, כי אין קשר בין מה שהם יודעים לתת על הבמה לבין מה שהם יכולים לתת מחוצה לה.

ברגעים כאלה, כל ההסברים של פרופ' ברק על ההקבלה בין הערצה להתאהבות מתגלמים לתוך שברון קטן שעדיף היה לו נמנע. פתאום הארבע וחצי דקות בכי של שחר, אותה התפרקות שהיתה לו בהופעה לפני שנתיים, הכל נראה קצת לא לעניין. למה? כי לבן אדם שגרם לחוויה בכלל לא אכפת ממנה או ממי שחווה אותה. אני הייתי בוכה ארבע וחצי דקות רק מזה.

אבל אני לא מעריצה אף אחד, כרגע לפחות, אז אולי אני לא מגיבה לזה מהמקום הנכון. אני גם לא באמת מבינה למי מיועד "תביא לי חתימה". הרי מעריצים מעוניינים בדרך כלל רק בעצמם ובאמן שלהם, ואלה שלא מעריצים עלולים להביט על הסרט קצת בזלזול. אולי הוא בכלל מיועד בשבילנו, מעריצים לשעבר שכל מה שבא להם עכשיו זו איזו הופעה אחת טובה.