באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

לקראת שידור: "הנרגנים", א' 21:30, יס דוקו

עם ישראל חובב קיטורים עוד מימי התנ"ך - בני ישראל התלוננו במדבר שהיה להם הרבה יותר טוב במצרים, כשהגיעו לארץ נשמעו תלונות על מיקומי השבטים וגודל הנחלות, ושנים לאחר מכן לאף אחד לא היה כוח לנבואות של ירמיהו (שבתגובה קיטר על בני ישראל הרשעים, מנהג שכיח אצל מנהיגים ונביאים בתנ"ך).

אבל מי שטרח לאסוף את כל הקיטורים ולהפוך אותם לסדרת טלוויזיה היו דווקא הבריטים. ב-2003 עלתה לאוויר הסדרה "Grumpy Old Men" (שודרה גם אצלנו ב-BBC Prime), שבה קיטרו בוב גלדוף, ג'ימי קלרקסון ואחרים על נשים, פוליטיקה, משפחת המלוכה, בעלי חיים, טלוויזיה ומה לא. לסדרה היו שלוש עונות, כולל ספיישל חגים, וגם גרסה נשית שזכתה להצלחה.

כעת החליטו היהודים להחזיר עטרה ליושנה, ולערוץ יס דוקו הגיעה "הנרגנים" - הגרסה הישראלית למוטו שעדיף לקטר מאשר להיות אדיש. בין הנוטלים חלק במלאכה ה"קשה" ניתן למצוא את גידי גוב, דן תורן, יאיר ניצני, רון קופמן, יואב קוטנר, ישראל גודוביץ' ואחרים - כולם חצו את גיל הארבעים, כולם נהנים לקטר, לא כולם יודעים לעשות את זה בחן.

כדי שנרצה לשמוע קיטורים של אחרים, והרי יש לנו מזה מספיק בבית ובעבודה, הקיטורים הללו צריכים להעלות חיוך על פנינו. חיוך של הבנה או של ייאוש, זה לא באמת חשוב. העיקר שנחייך. כשהבמאי אבי כהן מקטר, זה עובד. כשד"ר דוד גורביץ' מסביר את הרציונליזציה של הקיטור – קצת פחות.

קחו למשל את הפרק "אבא'לה", ששודר בשבוע שעבר. החבר'ה קיטרו על המנהגים המוזרים של ילדיהם, ובכלל על הדור הצעיר שמסתובב עכשיו בחוץ. כשגוב מדבר, וזה לא באמת משנה על מה, החיוך מתפשט על הפנים. כשניצני מדבר על כך שהיום אף אחד חוץ מהאבא לא עונה כשהטלפון בבית מצלצל - אין לי אלא להנהן בהסכמה. אבל כשאחרים מקטרים על טעויות בעברית למשל, זה קצת טרחני.

האם גם אצלנו תעלה סדרת המשך בכיכובו של המין הנשי? והאם כאשר נשים יקטרו זה יהיה מעניין יותר או פחות? ובכן, התשובה מתחלקת לשניים: אנחנו אומנם אלופות בזה, אבל בדיוק בגלל זה קוראים לנו פולניות. אז אולי עדיף לוותר.