באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

"אבדות ומציאות", שישי 22:05, ערוץ 2

משפחה דפוקה הלכה, משפחה דפוקה באה: אחרי שנפרדנו מ"משמורת" של קשת, באה "אבדות ומציאות" של רשת, ומציעה לנו שוב משפחה אלטרנטיבית לא מתפקדת. נכון שזו של קשת מופרעת יותר (בינתיים), אבל זו של רשת התחילה בגניחות, כך שהן די משתוות.

הכי בנאלי זה להגיד עכשיו שהסדרה של דנה מודן ושבי גביזון היא "לא מציאה גדולה", אבל גם על משמורת אמרתי את זה בהתחלה ובסוף ראיתי 70% מהפרקים (שזה קצת פחות טוב מ-70% קקאו בשוקולד מריר). והאמת היא שעם שתי הסדרות קשה לי להזדהות: אין לי חצאי אחים שגרים בבתים אחרים (למיטב ידיעתי), ואין לי בכלל אחיות (שוב, למיטב ידיעתי). אבל יש לי משפחה חצי מטורללת, כלומר לכולנו יש, אז לראות עוד אחת על המסך זה תמיד עסק משעשע.

שלוש האחיות של מודן, בניגוד לשלוש האחיות של צ'כוב, מתנהלות בעיר הגדולה – בין אם היא בארה"ב או בישראל. תמרה (מיה דגן בתפקיד לא סימפטי), מיה (שרה אדלר, שאני לא מתה עליה מאז "פרשת השבוע". אני תמיד מאחלת לדמויות שהיא מגלמת דברים רעים) ונוקי (שירי גולן, גם עליה אני לא מתה) מצליחות לעצבן כל אחת בדרכה. לא שהגברים בחייהן יותר נורמליים (אלון אבוטבול, צחי גראד, זוהר שטראוס, ליאור אשכנזי, לפי סדר הסקסיות), אבל להם לפחות יש תירוץ: הם גברים.

בכל מקרה, המניע של העלילה הוא האב שנמצא בקומה, ומצליח להביא אותן למיטתו גם מחוץ ל"משמרות" שנוקי קבעה. לפעמים הן נוגעות ללב, לפעמים הן מעצבנות ברמה דורשת כאפה, ולפעמים הצופה אומר לעצמו "למה אני צריך את זה". בקיצור, כמו ב"אהבה זה כואב", הדיאלוגים יותר חזקים מהעלילה, ובלי החתיכים זה לא היה עובד בכלל.

אבל יש חתיכים. אז למרות ש"אבדות ומציאות" היא לא מציאה גדולה, אני אבוא גם בשבוע הבא.

רייטינג: 18.2%, לא רע בכלל